בש"פ 8/00 עמית כהן נ. מדינת ישראל

1.

בתאריך 5.8.99 צווה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט נאמן) על מעצרו של העורר עד תום ההליכים ( ב"ש 2376/99, ת"פ 264/99). וזאת בגין עבירה של החזקת סם שלא לשימוש עצמי בכמות של 300 כדורים המכונים אקסטזי והמכילים MDMA שהוא סם מסוכן. ובעבירה של נהיגה בזמן פסילה. בית משפט קמא סקר בהחלטתו את כל הנסיבות של המקרה והן נסיבותיו האישיות של העורר הוא התחשב בעברו הפלילי העשיר ובעובדה שהוא בצע את העבירה נשוא הענין

כאן בהיותו אסיר ברשיון. כמו כן היה בית משפט קמא ער למצבו הרפואי וחרף כל הנימוקים האלה בית משפט לא קבל בקשת הסניגור לחלופת מעצר וצווה על מעצרו כאמור.

2.

העורר הגיש בקשה לעיון חוזר מהנימוקים שהעורר סובל ממחלת סכרת ניעורים ורגלו קטועה ונעזר בכסא גלגלים. שהותו בבית מעצר יש בה בכדי להחמיר את מצבו הבריאותי והנפשי.

ועוד טוען הסניגור שמצב בריאותו והתארכות המשפט כאשר הישיבה הראשונה קבועה לשמיעת ראיות ל10.1.2000-, יש בהם בכדי לסתור את חזקת המסוכנות אותה קבע בית משפט קמא, על כן טוען הסניגור, שחלופת מעצר בנסיבות הענין יש בה להשיג את מטרת המעצר.

בית משפט קמא, לאחר דיון בבקשה החליט לדחותה ומכאן הערר שבפנינו.

3.

לאחר שמיעת טענות הצדדים, נחה דעתי לדחות את הערר. טענותיו של הסניגור נשקלו על ידי בית משפט קמא כאשר הגיע למסקנה אליה הגיע. מה עוד שלא הובאו בפני ראיות או מסמכים רפואיים המאמתים את טענות הסניגור בדבר הרעת מצבו הרפואי כתוצאה מהמשך מעצרו. לפיכך החלטתי לא להתערב בהחלטת בית משפט קמא.

הערר נדחה.