בש"פ 8004/98 חיים צברי נ. מדינת ישראל

1.העורר נאשם במסכת עבירות חמורות ביותר, ביניהן מעשים מגונים בכוח בקטינה, אינוס קטינה בת משפחה ומעשי סדום בקטינה בת משפחה.

כתב האישום מגולל פרשה טראגית וחריגה של קטינה שנאספה לבית דודתה ודודה לאחר אסון נורא שפקד אותה עת נרצחה אמה לנגד עיניה על-ידי אביה בהיותה כבת תשע שנים. על פי הנטען בכתב האישום, ביצע העורר בקטינה, מעשים מיניים נפשעים במשך תקופה ארוכה בשנים 1992-1996

העורר נעצר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. על כך הערר שלפנינו.

2.הסניגור המלומד מיקד טענותיו בהעדר ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. הוא הצביע על כך שהעדות היחידה נגד העורר היא עדותה של הקטינה וכי לקטינה היו מניעים של נקמנות בעורר ובמשפחתו עקב תלונות שהיו בפיה על יחסם אליה וכמו כן, היה מצבה הנפשי קשה בגלל מחזה האימים שהתרחש לנגד עיניה והטראומה שחוותה והיא העבירה את מצבור הזעם והשנאה מאביה לדודה. במצב דברים זה, עומדת - לטענת הסניגור -גרסת התביעה על יסודות רעועים, מה עוד שהתנהגותה של הקטינה מעלה סימני שאלה רבים, כגון; העדר תלונות על מעשים מיניים של העורר, בפני עובדים סוציאליים אתם היתה בקשר מאז האסון; העדר רישומים ביומנה האישי; העדר תלונות מפיה בפני נכדיו וילדיו האחרים של העורר; ועוד.

3.השופט המלומד שהורה על מעצרו של העורר ושבפניו הועלו כל הטענות שהועלו בערכאה זו, פרט את הטענות אחת לאחת, הצביע על נקודות התורפה שבמערכת הראייתית בגלל אותם סימני שאלה שהועלו ובסופו של דבר, הגיע לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה המעמידות עילת מעצר. בשוקלו את חלופת המעצר, מצא השופט המלומד כי אין מקום להורות על חלופה כזו.

4.עיינתי בחומר שהוגש על ידי הצדדים, שקלתי את טענותיו של הסניגור אל מול טענות באת-כוח המשיבה נתתי דעתי לכך כי אל מול האשמותיה הקשות עומד העורר, כבן 61, בעל עבר נקי, אב למשפחה, הטוען לחפותו. והגעתי לכלל מסקנה שקיימות ראיות לכאורה נגד העורר וכי אין בסימני השאלה - גם אם קיימים כאלה - כדי לכרסם בהן.

סיפורה של המתלוננת הוא אכן טראגי ביותר, אולם סימני השאלה עליהם הצביע הסניגור אינם עולים כדי קעקוע תלונותיה.

הצירוף של ההודעות המפורטות, המצוקה הנפשית של הקטינה, דיווחה של הפסיכולוגית והתרשמותה, הפרטים האינטימיים המצויים בהודעות אותם פרט בית המשפט המחוזי פירוט רב; דו"ח הצבעה על מקומות בהם בוצעו בה המעשים, אלה ועוד, יוצרים מסכת ראייתית לכאורית להוכחת אשמתו של העורר.

5.מובן שמלאכת קביעת העובדות, ההתרשמות מן העדים וייחוס אמינות לעדותם, מוטלת על בית המשפט שישמע את המשפט. עליו יהיה לקבוע איזה משקל לתת לעדותה של הקטינה ולעדותו של העורר ועל רקע זה להכריע בדין. בשלב זה, אין מקום להטלת ספקות באמינותה של המתלוננת משום שאין לבדוק אמינות זו. סימני השאלה המתעוררים, הקשורים בחלוף הזמן מאז האירועים ועד התלונות, הימנעות מלספר על קורותיה בזמן אמת לאחרים, העובדה שבבדיקה רפואית נמצאה הילדה בתולה, ועוד, אינם מצביעים על כך כי תלונותיה חסרות יסוד, פרי עלילה ודמיון. מדובר בקטינה שחוותה חוויות טראומטיות קשות ביותר וחיפשה בית חם בו תוכל להאחז ורק טבעי הוא שהיא נמנעה תקופה ארוכה מלגלות את שאירע לה, הן מטעם זה והן מחמת בושה ורגשי אשמה. היא פתחה את סגור ליבה רק במסגרת טיפול פסיכולוגי שהתחיל זמן רב לאחר המעשים שנעשו בה ולאחר שלא התגוררה עוד מזה תקופה ארוכה בביתו של העורר.

אין להכביר מילים על חומרתם של המעשים, המעוררים חלחלה וזעזוע בכל בן תרבות. מעשים אכזריים של השתלטות על גופה ונפשה של ילדה רכה בשנים, שאיבדה את משפחתה שלה והפכה להיות נתונה לחסותו של מי שמואשם בכך שניצל את אמונה ואת תלותה בו ואת סמכותו ומרותו, לסיפוק יצריו. מעשים כאלה מצביעים על מסוכנותו של מי שעשייתם מיוחסת לו. המסוכנות איננה מאיימת רק על הקרבן אלא גם על קורבנות פוטנציאליים. לפיכך אין מקום לחלופת מעצר, מכל סוג שהוא.

הערר נדחה.