בש"פ 8008/99 קדושים אמיר נ. מדינת ישראל

1.על העוררים הוגש בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותקיפה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, עצרו המתלוננים את מכוניתם במקביל למכונית של מכר ושוחחו עימו. כתוצאה מכך נאלצו העוררים, שנסעו מאחורי המתלוננים ברכב מסוג ג'יפ סוזוקי (אפור) כסוף (להלן - "הג'יפ"), לעצור את הג'יפ ולהמתין עד שהכביש התפנה. בעקבות גידופים הדדיים, סמוך לאחר מכן, ירדו העוררים והמתלוננים מכלי הרכב שבהם נסעו. העורר מס' 2 ריסס חומר כלשהו בפניו של אחד המתלוננים והיכה אותו באגרוף בפניו והעורר מס' 1 דקר את המתלונן השני בירכו ובבטנו במכשיר חד.

בית המשפט המחוזי (כבוד השופט צ' הרטל), בהחלטתו מיום 7.11.99, ציווה לעצור את העוררים עד תום ההליכים. מכאן עררם שלפני.

2.באות כוח העוררים - שכל אחת טענה לזכות מרשה בנפרד - עמלו הרבה כדי להראות שחקירת המשטרה היתה מגמתית ומכוונת להניח תשתית ראייתית לצורך הרשעתם של העוררים בלי שנעשה מאמץ ראוי כדי לגלות את האשמים האמיתיים. לדעתן, היתה החקירה לקויה ביותר בכל שלביה ומהלכיה. בעיקר נפלו פגמים בזיהוים של העוררים על ידי אחד משני המתלוננים, זאב פרץ, שנהג במכונית שעיכבה את נסיעתו של הג'יפ. עוד טענו שאין בעדויות של עוברי אורח שנקלעו למקום וראו את הג'יפ כדי ללמד דבר על מעורבותם של העוררים במעשי החבלה והתקיפה, משום שהעוררים אינם חולקים על כך שהיו שם, אלא כופרים בכך שתקפו את המתלוננים וחבלו בהם.

העיון בחומר החקירה שבא כוח המדינה הגיש לעיוני מראה כי בידי התביעה חומר ראיות רב המוכיח לכאורה את ההאשמות. איני רואה צורך לעמוד על כל פרטיו ואצא ידי חובתי אם אציין כי המתלונן פרץ, שהוזכר לעיל, זיהה את שני העוררים כמי שתקפו אותו ואת המתלונן השני, ליאור סלוק. יעקב קורצקי - שהוא אותו מכר של המתלוננים שישב במכונית שלידה עצרו - אמר בהודעתו שנוסעי הג'יפ הם שתקפו את המתלוננים. כמו כן סיפרו שני עוברי אורח כי ראו קטטה, שבה השתתפו ארבעה אנשים, וכי שניים מהם נמלטו לאחר מכן בג'יפ. מספרו של הג'יפ נרשם על ידי עדי ראיה ומאוחר יותר אישרה אמו של העורר מס' 1 כי הג'יפ שלה וכי הרשתה לבנה לנהוג בו ביום הארוע.

3.בעניין אחר, בפסק דין שבו דנתי בשאלת דיותן של ראיות נסיבתיות לצורך הרשעה, אמרתי, בין היתר, כי:

"דומה, שמותר להסתכן בקביעה, כי כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי" (ע"פ 351/80 שלמה בן ברוך חולי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) עמ' 474, 484 והאסמכתאות שם; בש"פ 415/99 מדינת ישראל נ' טוני בן פליקס זיווה (טרם פורסם)) .

דברים אלה יפים גם לעניננו . אפילו קיימים ספקות המצדיקים עקירתה של אחת מן האבנים שבחומת ראיותיה של התביעה - ונראה לי שאין ספקות ממשיים כאלה - הרי ניצבת מול העוררים חומה שלימה של ראיות שעליהם להבקיעה. זאת יוכלו לעשות במהלך בירורו של המשפט.

4.מעשיהם של העוררים מקימים חזקת מסוכנות, שלא נסתרה, המצדיקה את מעצרם. הרשעותיהם הקודמות, שביניהן גם הרשעות ועבירות דומות, מחייבות את המסקנה שיש להגן על המתלוננים, העדים והציבור מפני סכנתם. אין לבטוח בהם ואין לנקוט לגביהם חלופה למעצר.

הערר נדחה.