בש"פ 8016/04 מרדכי להב נ. מדינת ישראל

1.על העורר, שהוא יליד שנת 1965, הוגש כתב אישום בבית המשפט המחוזי בנצרת המייחס לו עבירות של מעשי סדום, מעשי סדום בנסיבות מחמירות ומעשים מגונים בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום, בתמצית, ביצע העורר את העבירות המיוחסות לו – שאיני רואה צורך לתאר את פרטיהן – בשלושה קטינים: במתלוננת – שהייתה כבת שלוש עשרה וחצי שנים - בשתי פגישות; במתלונן – שהיה כבן שלוש עשרה שנים בתחילת תקופת הקשר – במשך כשנתיים ומחצה, בעשרות הזדמנויות; במתלונן נוסף – שהיה אף הוא כבן שלוש עשרה שנים בתחילת תקופת הקשר – במשך כשנה ומחצה, בעשרות הזדמנויות. בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ה' ח'טיב), בהחלטתו מיום 14.4.04, ציוה לעצור את העורר עד תום ההליכים, אחרי שבא כוח העורר הסכים שיש ראיות לכאורה וכי מתקיימת עילה למעצר. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 15.7.04, דחה את בקשתו של העורר לקבוע חלופת מעצר, בגדר בקשה לעיון חוזר שהגיש.

העורר עורר על החלטתו האחרונה של בית המשפט המחוזי.

2.בעררו ובטיעוניו לפני מיקד בא כוח העורר את טענותיו בכך שראוי היה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, כפי שהציע לבית המשפט המחוזי; וכי יש בחלופה שהציע – שעיקרה הרחקתו של העורר מן האזור שבו נעברו העבירות לאזור מרוחק – כדי לאיין את מסוכנותו. לכך הוסיף כי ניתן למנוע מן העורר שימוש במחשב, וכן למנוע ממנו יצירת קשר עם קטינים באמצעות האינטרנט. לטענתו, לא בחן בית המשפט המחוזי הצעות אלה, אף על פי שניתן להפיג את מסוכנותו של העורר על ידי אימוצן.

3.איני רואה עם בא כוח העורר עין בעין.

אכן, לפי מצוות המחוקק בסעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) ה'תשנ"ו – 1996, על בית המשפט לשקול אם "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". אולם, כאשר מנסיבותיהם של המעשים ומנסיבותיו של העושה (ראו בש"פ 5222/97 קופל פטשניק נ' מדינת ישראל פ"ד נא(4) 702)

עולה בברור חשש רציני כי הנאשם אינו מסוגל לשלוט ביצריו וכי הוא עלול לחזור ולעשות מעשים חמורים כמו אלה המיוחסים לו, רשאי בית המשפט להגיע למסקנה שאין חלופה שיש בה כדי להפיג את סכנתו של הנאשם; זאת, אף ללא בדיקה מעמיקה של חלופות המעצר המוצעות.

העורר עשה את המעשים המיוחסים לו בשנים 2003-2000, בהיותו כבן כבן 38-35 שנים, בקטינים שגילם היה פחות מ-14 שנים, בעשרות הזדמנויות. גליון המרשם הפלילי של העורר מראה כי כבר בשנת 1985, בהיותו כבן 20 שנים, עבר עבירה של מעשה מגונה בכוח וכן עבירה של נסיון למעשה מגונה בכוח. גם בשנת 1991 עבר עבירה של מעשה מגונה וכך גם בשנת 1993 ובשנת 1997. רצף זה של מעשים שבגינם הורשע בעבר ומספרם הגדול של המעשים שבגינם הוגש עליו כתב האישום הנדון מלמד שאין בכוחו של העורר לשלוט בעצמו וכי מסוכנותו כה גדולה עד שאין בחלופה כלשהי כדי להפיגה. יתר על כן, פגיעתו הרעה אינה ממוקדת בקטינים מסוימים או באזור מגורים מסוים, כך שהרחקתו למקום מגורים אחר אינה מרחיקה את הסכנה. דינו להכלא מאחורי דלתיים ובריח.

4. הערר נדחה.