בש"פ 8027/00 פלוני נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בנצרת נטען, כי בתאריך 10.10.00 נסעה שיירה של 15 מכוניות בנצרת עלית, כאשר היושבים בה צופרים בחוזקה, מפעילים אורות חירום, מפריעים לתנועה, ומלווים את מעשיהם בקריאות "מוות לערבים".

שוטרים שהגיעו למקום, עצרו את תנועתה של השיירה, וכאשר נעשו נסיונות לעצור חלק מהמתפרעים וביניהם העורר, הם נתקלו בהתנגדות.

העורר הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות: איסור פרסום הסתה לגזענות, פרסום ועידוד למעשי אלימות והפרעה לשוטר. ראיות המשיבה התבססו על דו"ח פעולה שערך שוטר, שתיאר את מעורבות העורר באירועים, וכן על דבריו של העורר עצמו, לפיהם הוא נסע בשיירה אך לטענתו לא קרא קריאות גנאי להסתה. בית משפט השלום ראה בכל אלה תשתית ראייתית, ובאשר לעילת המעצר, הוא קבע כי גם זו הוכחה, הואיל ומי שמסית לגזענות ולמעשי אלימות, טמונה בו סכנה לשלום הציבור ובטחונו.

באשר לחלופת מעצר, סבר הנשיא המלומד של בית משפט השלום כי אין מקום לעשות בה שימוש לנוכח האפשרות שהעורר יחזור על מעשיו. בית המשפט הביע את הדעה כי בניגוד לגרסה שנטענה בפניו, "דרושה תקופה נוספת כדי להיווכח כי אכן שקטה הארץ, וכי מדובר בשקט בטוח ויציב, ואם אין בגחלים שנותרו לאחר התבערה כדי להצית את השטח מחדש" (בלשונו של בית משפט השלום בעמ' 9 בהחלטתו).

בערר שהוגש לבית המשפט המחוזי נקבע שוב, כי בידי המשיבה ראיות לכאורה לביסוס העובדות והעבירות שיוחסו לעורר. בית המשפט אימץ גם את השקפתו של בית משפט השלום, לפיה הסתה לגזענות, אלימות וליבוי יצרים במטרה לפגוע באוכלוסיה זו או אחרת, טמונה בה סכנה לשלום הציבור במיוחד בימים אלה. במצב זה, מתגמד משקלן של הנסיבות האישיות של העורר לנוכח האינטרס של הכלל, ועל כן החליט בית המשפט המחוזי לדחות את הערר.

השקפתן של הערכאות שקדמו לי, מקובלת עלי במלואה. אף אני מסכים כי קיימת בידי המשיבה תשתית של ראיות שיש בה כדי להוכיח את האישום המיוחס לעורר; ובאשר לעילת המעצר, אמנם מדובר במעשים שבימים כתיקונם לא היו מחייבים מעצר עד תום ההליכים, וראוי היה לשקול אם הפגיעה בזכות היסוד של אדם להלך חופשי הינה מוצדקת, ואם לא ניתן להשיג את אותה תוצאה גם בדרך של חלופה אחרת. אך הימים אינם ימים רגילים, והמתח בין חלקי האוכלוסיה הוא כה רב, עד שדי בניצוץ קטן כדי להצית שוב את התבערה הגדולה. נסיון השבועות שחלפו מלמד, כי תבערה זו סוחפת עמה נפש ורכוש, והמעט שניתן לעשות כדי לקדם את הרעה, הוא להבהיר לכל מי שנוטה ליטול את החוק לידיו, כי הוא עלול לשלם על כך בחירותו, גם בטרם הוכרע דינו.

העורר הינו אדם צעיר, וזה נתון שבית המשפט מצווה לתת עליו את הדעת, אלא שמתברר כי כבר עתה הוא נושא על גביו שני מעשים שהוגדרו על-ידי בית המשפט לנוער כעבירות, ובאחד מהם מדובר בהתנהגות בוטה כלפי שוטרים.

המסקנה המתבקשת מכך היא, שהאפשרות שהעורר יחזור לסורו הינה מוחשית, ומכאן דעתי שדינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.