בש"פ 803/03 שמואל אוחנה נ. מדינת ישראל

בתאריך 12.12.02, בשעות הערב, נצפה העורר מחזיק בחבילה אותה הכניס לתא מטען של מכונית בה נסע, ובדיעבד התברר כי היא מכילה 3.1 ק"ג של סם מסוכן מסוג קנאבוס. בגין כך יוחסה לו עבירה של החזקת סם שלא לצריכה עצמית, וכן יוחסה לו עבירה של הפרעה לשוטר, בעקבות ניסיונו לברוח ולמנוע את המעצר.

כתב האישום כנגד העורר הוגש לבית המשפט השלום בראשון לציון, בפניו עתרה המשיבה למעצר העורר עד תום ההליכים. במהלך הדיון טענה באת-כוח העורר, כי בשנת 2000 החל שולחה בתהליך גמילה שהוכתר בהצלחה, והוא אף חזר לתפקד ככל אדם. אולם בעקבות משבר כלכלי אליו נקלע, חזר בשלהי שנת 2002 להתמכרותו הישנה. כמו-כן נטען, כי כבר בחודש אוקטובר 2002 (היינו, לפני ביצוע העבירה הנוכחית), פנה העורר מיוזמתו למוסד גמילה, ולאור זאת הורה בית המשפט לשירות המבחן להגיש תסקיר מעצר, בו תבחן אפשרות החזקתו של העורר במוסד גמילה במקום במתקן כליאה.

בתסקיר שהוגש לבית המשפט, הדגיש שירות המבחן את העובדה שהעורר הצליח לשמור על ניקיונו מסמים במשך תקופה ארוכה, ואף שיתף פעולה עם הגורמים המטפלים. לפיכך, ולאור ההתרשמות כי העורר מביע רצון כן לשוב ולהיגמל מהשימוש בסם, המליץ שרות המבחן לערוך ניסיון נוסף במטרה לסייע לעורר בתחום זה. ההמלצה היתה לאפשר לעורר להמיר את המעצר בשהייה במכון גמילה "חזרה לחיים", ואת ההמלצה הזו אימץ בית המשפט, אשר גם החליט לשוב ולהידרש לעניין בחודש פברואר 2003, לאחר ששירות המבחן יגיש תסקיר משלים. על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, וזה סבר כי לנוכח כמות הסם הגדולה שנתפסה בחזקת העורר, ולנוכח העובדה שגם לאחר הליך גמילה בו נטל חלק לא עמד העורר בפני יצרו, שוב אין מקום לניסיון גמילה נוסף, ובהחלטה זו עוסק הערר שבפני.

לא מצאתי מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. מעידתו הנוכחית של העורר אינה מעידתו הראשונה בכלל, ובתחום הסמים בפרט. בשנת 1996 הוא הובא לדין בגין ביצועה של עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים, ובית המשפט נהג בו במתינות רבה כאשר החליט לשים את הדגש על ההרתעה לעתיד, על ידי גזירתו של מאסר על תנאי. בחודש ינואר 2001 מעד העורר שוב, והפעם בשורה של עבירות על פי פקודת הסמים המסוכנים. משהובא לדין בגין עבירות אלו, החליט בית המשפט להימנע מהפעלתו של המאסר המותנה שעמד נגדו אותה שעה, אך כפי שעינינו רואות, גם הפעם לא הצליח העורר לעמוד במבחן, ומעל באימון שניתן בו.

פסיקתו של בית משפט זה חזרה והדגישה את הצורך להכביד את היד על אלה החוטאים בעבירות סמים, והכוונה בעיקר לאלה התורמים להפצתו של נגע זה. על פי השקפתי, המעשה בו חטא העורר הנו מסוג זה, ומאחר וכאמור זו אינה מעידתו הראשונה, אני סבור כי בפני בית המשפט המחוזי לא היתה פתוחה דרך אחרת זולת זו הלך, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.