בש"פ 8036/00 אנדריי קולוטוצ'קין נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב נטען, כי העורר ביחד עם שניים אחרים, קשרו קשר לבצע שוד בבית עסק (סניף של רשת מקדונלדס בת"א). לצורך זה הצטיידו באקדח-מצית ובאביזרים נוספים, ובתאריך 16.9.00 נגשו השלושה לבצע את זממם. הם חדרו לעסק בשעת לילה מאוחרת, כשפניהם רעולות, הורו לנוכחים לשכב על הרצפה, ונטלו שלל בסך של כ18,500- ש"ח.

לאחר ימים ספורים (5.10.00), החליטו העורר ושותפיו לבצע שוד בסניף אחר של אותה רשת. אלא שהפעם הצטמצם חלקו של העורר בכך שהוא ערך תצפית לעבר העסק במספר הזדמנויות, וכמו כן הלך יחד עם אחד משני חבריו לחנות, שם רכש אותו אדם אקדח צעצוע, שבהמשך נעשה בו שימוש לביצוע השוד נשוא האישום השני. הדגש הוא על כך, שהעורר לא נטל חלק במעשה השוד הנוסף, ועל כן ייחסה לו המשיבה באישום השני, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע בלבד.

השאלה אם יש בידי המשיבה ראיות שיהיה בהן די כדי לבסס הרשעה גם באישום השני, היא שאלה של עובדה ומשפט, שלא הייתי ממהר בשלב זה להביע דיעה כיצד יוכרע הענין. שונים פני הדברים באשר לאישום הראשון, הואיל והעורר עצמו ואחד משותפיו מסרו הודאה מלאה. לענין אישום זה קיימת איפוא תשתית של ראיות, ונראה לי כי מתקיימת גם עילת מעצר סטטוטורית, מכוח סעיף 21(א)(1)(4), לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), והכוונה לכך שבמהלך השוד איים אחד משותפיו של העורר על הנוכחים בעסק באמצעות נשק קר - מברג שאחז בידו.

לעניין השוד הזה ראוי להדגיש עוד, כי העורר עצמו עבד באותו מקום בעבר, ומותר להניח שהדבר סייע לקושרים במהלך התכנון שקדם לבצוע השוד.

לנוכח כל אלה, החליט בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים, ולא היה מוכן להסתפק בחלופת מעצר (מעצר בית אצל חברתו הגרה באריאל), הואיל וזו נבחנה על ידי שרות המבחן, והוא התקשה לגבש תשובה בסוגיית מסוכנותו של העורר.

התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי מקובלת עליי. אכן, לכאורה זו מעידתו הראשונה של העורר, אך יש מי שמעידה חד פעמית מהסוג הזה, מצביעה על סכנה הגלומה בו. העורר נתן את ידו לשוד בחבורה, שקדם לו תכנון קפדני, וניצול היכרותו של העורר עם הזירה. העורר אינו אדם צעיר, ודווקא משום כך, ומשום שהיה שותף לפחות לחלק מהמעשים שקדמו לשוד השני, כל אלה מלמדים שאין מדובר במעידה חד פעמית, אלא במי שטמונה בו סכנה נמשכת.

לנוכח כל אלה, שהייתו של העורר במקום מרוחק, אינה מבטלת את מסוכנותו, ואפשר בהחלט שהדבר יגרום רק להעתקת פעילות ו האסורה לזירה אחרת.

מכאן דעתי, שצדקה הערכאה הראשונה כשהחליטה לא להסתפק בחלופת מעצר, הואיל וכאמור, אין פתרון זה יעיל כדי להבטיח את הציבור ממעשים חוזרים אפשריים של העורר.