בש"פ 8042/05 ישראל ינגילוב נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ב' בר זיו ) מיום 12.8.05, אשר דחה את עררו של העורר על החלטת בית משפט השלום בקריות (השופטת א' קנטור ) מיום 3.8.05, שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחיטה באיומים, איומים, כניסה למגורים לבצע עבירה, גניבה ותקיפה סתם. על פי עובדות כתב האישום, במהלך שלושה ימים בחודש יולי שנה זו, השליט העורר משטר של טרור כלפי קטין (להלן: המתלונן ). במקרה הראשון דרש העורר מהמתלונן להביא לו 200 ₪. במקרה השני, שאירע למחרת, אילץ העורר את המתלונן, אשר היה לבדו בביתו, לפתוח לו את דלת הדירה בה התגורר הקטין ולאפשר לו להשתמש במכשיר הטלפון שבדירה לביצוע שיחת טלפון בת שעה לרוסיה. למחרת שוב חזר העורר לביתו של המתלונן, נכנס לדירה על ידי דחיפת המתלונן, נטל מהמטבח סכין ושאל היכן מצוי הכסף. לאחר מכן חיטט בדירה, נטל סך של 50 ₪ במזומן, ביצע שיחת טלפון נוספת לרוסיה וגם הפעם שוחח בטלפון כשעה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה. מסוכנותו של העורר נלמדת, כך טענה המדינה, הן מן העבירות המיוחסות לו והן מעברו הפלילי של העורר, אשר ריצה בעבר מאסרים בפועל וכיום תלויים ועומדים כנגדו שני מאסרים מותנים. עוד נטען, כי קיים חשש להימלטות העורר מהליכי משפט, נוכח העובדה כי זומן לחקירה במשטרה בתיק אחר, אולם לא התייצב. ביום 3.8.05 החליט בית משפט השלום בקריות (השופטת א' קנטור ) לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בהחלטתו קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכי מתקיימת עילת מעצר הנובעת מקיומו של יסוד סביר לחשש כי באם ישוחרר העורר יסכן את ביטחון המתלונן והציבור כולו. בית המשפט ציין כי העורר, על אף גילו הצעיר, הספיק לצבור לחובתו שורה ארוכה של הרשעות ואף ריצה עונשי מאסר בגין עבירות דומות. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט כי אין בחלופת מעצר בכדי להפיג את מסוכנותו של העורר לציבור.

ערר שהגיש העורר על החלטת בית משפט השלום נדחה על ידי בית המשפט המחוזי (השופטת ב' בר זיו ) ביום 12.8.05. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי מכלול הנסיבות המתקיימות במקרה דנן – עברו של העורר, חומרת העבירות המיוחסות לו ותדירותן – מצדיקות את החזקתו במעצר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי אימץ בכך את מסקנת בית משפט השלום בדבר העדר אפשרות לשחרר את העורר לחלופת מעצר, בנסיבות המקרה דנן.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. לטענת בא-כוח העורר, בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא בחנו כלל אפשרות לחלופת מעצר והסתפקו בקביעה עקרונית לפיה אין בחלופת מעצר להשיג את מטרת המעצר. לפי הנטען, דחייה עקרונית של חלופת מעצר שמורה למקרים מפליגים בחומרתם, דבר אשר אינו מתקיים בעניינו של העורר. עוד נטען, כי החלופה המוצעת היא ראויה ואפקטיבית, וכי ההחלטה על מעצרו התבססה בעיקר על עברו הפלילי של העורר, אשר אמור להיות רלוונטי רק לעניין סוג הערובה ותנאי השחרור. לאור העובדה כי אין מדובר באלימות פיזית ממשית, טען בא כוח העורר כי ניתן היה להסתפק בערובה שהוצעה. מנגד, טען בא-כוח המדינה בדיון לפניי, כי לעורר הרשעות קודמות, וכי בעבר כבר ביקש הזדמנות והתחייב להשתנות, אולם חזר לסורו. עוד הדגיש כי כנגד העורר תלויים ועומדים מאסרים מותנים, וגם בכך קיימת אינדיקציה למסוכנותו.

טענות העורר בפניי נגעו בעיקר לעניין מידת המסוכנות הנשקפת מן העבירות המיוחסות לו ולאפשרות שחרורו לחלופת מעצר. לטענתו, אין מדובר במסוכנות חמורה ועל כן יש להורות על שחרור העורר לחלופה. אין בידי לקבל טענות אלה. על פי הנטען בכתב האישום, העורר הטיל את חיתתו על נער קטין והפעיל עליו סחיטה, איומים ואף אלימות גופנית. המעשים המיוחסים לעורר חמורים, ומקימים עילת מעצר מסוג מסוכנות. עם זאת צדקו הערכאות שדנו בעניינו בקובען כי המסוכנות נלמדת בעיקר מעברו הפלילי המכביד של העורר, וכן מכך שעבר לכאורה את העבירות בעוד המאסרים המותנים תלויים ועומדים נגדו. בהתחשב באמור לעיל, ונוכח החשש הקיים בדבר הימלטותו של העורר מן הדין. לא שוכנעתי כי בידי העורר להציע חלופת מעצר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו למתלונן ולציבור.

אשר על כן, הערר נדחה.