בש"פ 8045/02 עלא אבו- ריאש נ. מדינת ישראל

בתאריך 18.8.02, בשעת לילה מאוחרת, ובעקבות מידע מוקדם, עקבו שוטרים אחר הרכב בו נסע העורר. נראה כי העורר הבחין באלה העוקבים אחריו, והחל להימלט תוך נסיעה מהירה עד שאיבד את השליטה במכונית ופגע בגדר. הוא נטש את הרכב ונמלט, אך השוטרים דלקו אחריו ולכדו אותו תוך שהם נדרשים להפעיל כוח על מנת להתגבר על התנגדותו. בחיפוש שנערך ברכבו של העורר נמצא מתחת למושב שליד הנהג, סם מסוג הירואין, במשקל של כ- 1.5 ק"ג, כשהוא ארוז בשקית ניילון.

הגנתו של העורר מתמקדת בטענה כי לא ידע על קיומו של הסם במכונית, וממילא לא ניתן לייחס לו "חזקה". לגרסתו, הוא אינו היחיד הנוהג ברכב זה, וגם אם אישר שביום האירוע היה הרכב בחזקתו בלבד, קיימת לטענתו אפשרות שהסם הוטמן שם על ידי אחר ללא ידיעתו. באשר לטענת המשיבה בדבר התנהגות מפלילה הנובעת מבריחתו, טען העורר, כי סבר שהרודפים אחריו נמנים על אלה המבקשים לפגוע בו על רקע סכסוך משפחות בעיר לוד, סכסוך שבמהלכו אף נורו לעברו יריות ימים לא רבים לפני האירוע הנוכחי.

הטענות בהן התגונן העורר עתידות להתברר במהלך משפטו, אולם בשלב זה של ההליכים, ולאחר שבחנתי את הראיות העומדות נגדו, אני שותף למסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להפללתו, מחד, ועילת מעצר, מאידך. אכן, התרחיש עליו הצביע העורר (החשש מפני התנקשות בחייו), אף שאיננו שגרתי הוא אפשרי, אך בכך לא די, הואיל ובמהלך בריחתו הרגלית קראו לעברו הרודפים שהם אנשי משטרה, ואחד מהם אף טרח וחבש כובע משטרתי לראשו. חרף זאת, המשיך העורר במנוסתו. אך הוא לא הסתפק בכך, וכאשר הגיע למתחם בו גרה משפחתו, הוא קרא לעזרה והסית אחרים למנוע את המעצר. והרי בשלב זה לא יכול היה להיות עוד ספק בלבו של איש בדבר זהותם של אלה השוטרים, ואתה תוהה לפשר מאבקו הנמשך של העורר, מאבק שאינו משתלב עם מי שטוען כי היה נהג תמים ברכב בו נמצא הסם.

אכן, גם בשלב זה של ההליכים מצווה בית המשפט לתת את דעתו על ראיות העשויות לפעול לזכות הנאשם וגם למחדלי חקירה (טרם נעשה ניסיון לאתר טביעות אצבע על השקית בה היה ארוז הסם), אך דעתי היא כי במקרה הנוכחי די בראיות שהוצגו עד כה כדי להצדיק את החלטת המעצר.

הערר נדחה.