פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בש"פ
8046/02
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העורר
ת :
מדינת ישראל
נגד
המשיב
:
עדליה
(בן נזיה) ג'עברי
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
בירושלים (כב' השופט ע' חבש), בתיק ב"ש 1792/02, מיום 20.9.2002.
בשם
העוררת: עו"ד אורי כרמל
בשם
המשיב: עו"ד מ' א' אבו גוש
החלטה
בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בירושלים נטען, כי המשיב השוהה בישראל שלא כדין, התפרץ לבית מגורים וגנב כסף מזומן ופריטים אחרים.
המדינה עתרה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, ובית המשפט (כב' השופט כרמי מוסק) נעתר לה. בית המשפט מצא כי בידי המדינה תשתית ראיות שיש בה להוכיח את הנטען על ידה בכתב האישום, והמרכזית שבהן היא עובדת המצאה של טביעת-אצבעו של המשיב בזירת העבירה. בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי לנוכח עברו הפלילי של המשיב, ועבירות הרכוש מהן לא חדל גם כאשר נגזרו לו עונשי מאסר בפועל, מלמדת על מסוכנותו לציבור, ובכך קמה עילת מעצר. השופט המלומד בחן את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר, אך הגיע למסקנה כי אין דרך לקיים פיקוח של ממש על תנועות המשיב בעיר מגוריו, חברון, ועל כן הוחלט לעוצרו עד תום ההליכים.
על החלטה זו הוגש ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט עוני חבש), אשר החליט לשחרר את המשיב למעצר-בית, בכפוף להמצאתן של בטוחות שונות. השופט המלומד היה שותף לדעתו של בית משפט שלום בדבר קיומן של ראיות מפלילות כנגד המשיב, אולם סבר כי מעצר-בית וערבותם של אחרים, די בהם כדי לשלול את הסכנה הנשקפת ממשיב זה, במיוחד לנוכח העובדה כי אחד הערבים הוא דודו, שוטר במשטרת ישראל.
אודה, שלנוכח העובדה כי מדובר בעבירת רכוש, סברתי שניתן אולי להסתפק בהחמרתם של תנאי השחרור בהם חוייב המשיב על ידי בית המשפט המחוזי, ולהותיר את החלטת השחרור על כנה, אך לאחר שהובהר לי במהלך הדיון כי הפיקוח המוצע על המשיב אינו פיקוח יעיל, החלטתי לקבל את הערר.
כאמור, המשיב הנו תושב חברון, והוא מנוע מלהיכנס לישראל, בעוד שדודו, השוטר, גר בסילוואן, ולפיכך אין בידו האחרון דרך כלשהי לוודא שהמשיב מקיים את תנאי השחרור ובעיקר את מעצר-הבית. זאת ועוד, למערער עבר פלילי, כולו בעבירות רכוש אותן ביצע בישראל, אף ששהייתו כאן היתה שלא כחוק. בגין אותן עבירות הושתו על המשיב עונשי מאסר, חלקם משמעותיים, אך כפי שהתיק הזה מלמד, מיד עם שחרורו מיהר המשיב לחזור לסורו. ואם באלה לא די, מתברר כי כנגד המשיב עומדים עונשי מאסר על-תנאי ברי-הפעלה, וגם הם לא גרמו למשיב לשנות את אורחותיו.
העולה מהאמור הוא שמסוכנותו של המשיב לציבור היא עובדה מוכחת, ובתנאים אשר נקבעו בבית המשפט המחוזי אין כדי לבטל מסוכנות זו. לנוכח כל אלה החלטתי לקבל את הערר, ולפיכך החלטתו של בית משפט השלום בדבר מעצרו של המשיב, תישאר על כנה.
ניתנה היום, י"ד בתשרי תשס"ג
(20.9.02).
ש ו פ ט