בש"פ 805/97 גוזי יהודה נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 310/97), לפיו מיוחסות לו עבירות של אונס אשתו (עמה הוא מצוי בסכסוך המתברר בבית הדין הרבני), הפרת צו של בית הדין הרבני (לפיו נאסר עליו להיכנס לדירת האשה), התפרצות לדירה (לצורך ביצוע האונס) ושיבוש הליכי משפט (שבא לכלל ביטוי באיום על האשה לבל תתלונן על מעשה האונס).

בית המשפט המחוזי הורה על החזקת העורר במעצר עד תום ההליכים בכתב האישום הנ"ל, ומכאן הערר שבפני.

2.לשיטתו של ב"כ העורר שגה בית המשפט המחוזי בשניים: ראשית - בקביעתו כי קיימת תשתית ראייתית מספקת להוכחת האינוס, כאשר העורר מודה בקיומם של יחסי המין אך טוען כי אלה נעשו בהסכמתה של האשה, אשר הזמינה אותו לבוא לדירתה למטרה זו; ושנית - בכך, כי בנסיבות הענין, ניתן היה להשיג את תכלית המעצר - המתמקדת בהגנתה של האשה מתקיפה מינית נוספת - בחלופת מעצר.

לענין התשתית הראייתית, מצביע ב"כ העורר על כך כי המדובר בעדות יחידה של המתלוננת, כאשר זו לוקה בשני פגמי מהימנות: האחד - בכך שמייד לאחר הארוע לא נמצאו על גופה כל סימני חבלה המעידים על אמיתות גירסתה בדבר שימוש בכוח מצדו של העורר; והשני - בכך שטענתה בדבר כניסתו של העורר לדירה דרך חלון מוטלת בספק.

ואילו לענין חלופת המעצר, מדגיש ב"כ העורר כי הסיכון העומד בבסיס החזקת מרשו במעצר הינו "סיכון נקודתי" של פגיעה חוזרת במתלוננת בלבד ; וסיכון כזה ניתן למניעה, על ידי הרחקתו של העורר מירושלים, מקום מגוריה של המתלוננת, וקיום פיקוח על תנועותיו.

3.לא אוכל להיעתר לעורר, ואלה עקרי טעמי:

א.לכאורה - וזוהי רמת הוודאות הנדרשת בשלב זה של הדיון - תוכל עדותה של המתלוננת לשמש בסיס להרשעת העורר בעבירת האינוס, על אף הפגמים שעליהם מצביע בא כוחו; וזאת - משום שגירסתו שלו אינה מתישבת הגיונית, עם אופיו של המפגש שהתקיים בינו לבין המתלוננת, בדירתה, בנוכחות אחרים, זמן קצר לפני האינוס הנטען על ידה. השניים נפרדו על רקע של מחלוקת קשה; ואין זה מתקבל על הדעת, שהפרידה לוותה בהזמנה לחזור באישון ליל לקיום יחסי מין.

ב.הסיכון ה"נקודתי" אותו מדגיש ב"כ העורר, הינו סיכון ממשי ומוחשי לנוכח התנהגותו של העורר בעבר, כאשר כבר הורחק מדירת המתלוננת כשניצב שם וסכין בידו; ואת פניו של סיכון כזה ניתן לקדם רק על ידי החזקה במעצר.

הערר נדחה.