בש"פ 8051/02 אלעואדרה סברי נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהגישה המשיבה לבית משפט השלום בבאר-שבע נטען, כי שוטרים אשר הגיעו לביתו של העורר על מנת לעכבו לצורכי חקירה, נתקלו בהתנהגות אלימה של העורר בסופה הוא נמלט. משנלכד בתאריך 19.7.02, הזדהה העורר בפני שוטר בזהות שאולה, ועתה הוא נקרא לתת את הדין בגין ביצוען של מספר עבירות : תקיפת שוטר, והכשלת שוטר בשעת מילוי תפקידו (שתי עבירות). המשיבה עתרה למעצרו של העותר עד תום הליכים, ובית משפט השלום נעתר לה. ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, נדחה, ומכאן הערר שבפני.

לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטותיהן של הערכאות אשר קדמו לי. בשלב זה של ההליכים יש בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום, גם בשאלה העיקרית המצויה במחלוקת - זיהוי העורר כמבצען של העבירות. מאידך, ואף שגם בעבירות מהסוג שיוחסו לעורר, מצווה בית המשפט לנהוג בזהירות רבה בטרם יחליט לשלול את חירותו של אדם, נראה כי אין מנוס מלעשות זאת במקרה הנוכחי. העורר, חרף גילו הצעיר, הנו בעל הרשעות רבות, חלקן מסוג העבירות המיוחסות לו גם הפעם (תקיפת שוטרים והפרעה במילוי תפקידם). לא זו אף זו, נגד העורר עמד בעת ביצוע המעשים עונש מאסר על תנאי בר-הפעלה, וכפי שכתב האישום מלמד גם בו לא היה די להרתעת העורר מלשוב ולבצע עבירות כלפי שוטרים. לנוכח כל אלה לא היה מנוס ממעצרו של העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.