בש"פ 8057/05 מתתיהו גרינברג נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (השופט א' אברהם ) מיום 4.8.05 אשר דחה ערר על החלטת בית משפט השלום (השופט ג' אזולאי ) מיום 25.7.05 בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית וסחר בסם מסוכן. על פי עובדות כתב האישום, מכר העורר לסוכן משטרתי סם מסוג הירואין במשקל נטו של 0.6328 גרם, שהוא מחולק לשלוש יחידות. עם כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בהעדר מחלוקת בשאלת קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר, התמקד הדיון בבית משפט השלום בשאלת קיומה של חלופת מעצר. החלופה שהוצעה על ידי בא-כוח העורר הייתה מעצר בית בבית הוריו של העורר. בתסקיר המבחן שהוכן בעניינו של העורר צוין כי העורר הכחיש שימוש בסמים וטען כי אין לו כל נגיעה לעולם העברייני. על רקע זה התרשם שירות המבחן כי העורר אינו מודע לחומרת מצבו. בנסיבות אלה ציין שירות המבחן כי הוא מתקשה להכריע בשאלת אפקטיביות חלופת המעצר המוצעת.

בית משפט השלום קבע בהחלטתו כי בהתחשב בממצאי התסקיר, בהרשעותיו הקודמות של העורר ובעבירה המיוחסת לו, אין חלופת מעצר בדמות מעצר בית בבית הוריו יכולה להשיג את תכלית המעצר. בתוך כך, דחה בית משפט השלום את טענות בא-כוח העורר כי התסקיר בעניין העורר לוקה בחסר. ערר שהוגש על החלטה זו נדחה על ידי בית המשפט המחוזי. אף בית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו את טענות בא-כוח העורר כנגד רמתו של תסקיר המעצר. לגופו של עניין קבע כי לנוכח ממצאי התסקיר, העבירות המיוחסות לעורר ועברו הפלילי, מתחזקת המסקנה כי לא ניתן לאיין את מסוכנותו על ידי חלופת מעצר כלשהי. בית המשפט המחוזי התייחס בהחלטתו גם למצבו הבריאותי של העורר - אשר לקה בעבר בשני אירועים מוחיים והינו מטופל בתרופות - וקבע כי אין בכך כדי להביא לשחרורו ממעצר. מכאן הערר שבפניי.

בעררו טוען בא-כוח העורר כי שגו הערכאות הקודמות בדחותן את חלופת המעצר שהוצגה על ידיו ובאמצן את ממצאי תסקיר המעצר בעניינו של מרשו. בתוך כך מדגיש הוא את מצבו הבריאותי הקשה של מרשו, אשר אינו זוכה, לדבריו, לטיפול מתאים בעת שהותו במעצר. כן טוען בא-כוח העורר כי בתיק קודם שהתנהל נגד העורר הורה בית המשפט לשחררו למעצר בית בבית הוריו וחלופה זו הוכיחה עצמה. בא-כוח המדינה, מצידו, טוען כי לא ניתן לתת אמון בעורר, לנוכח עברו הפלילי וממצאי שירות המבחן בדבר העדר הפנמה וחרטה מצידו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו. ממכלול החומר שבפני נראה כי מסוכנותו של העורר אינה מהסוג שאין כל אפשרות לאיינה על ידי חלופת מעצר. עם זאת, מובן כי הדבר כפוף לכך שתימצא חלופת מעצר אפקטיבית, שיהיה בה כדי להבטיח את תכלית המעצר. בנסיבות אלה, ובשים לב למצבו הבריאותי של העורר, מורה אני כי בית משפט השלום ישוב ויבחן את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בכלל זה יבחן בית משפט השלום מחדש את החלופה המוצעת על ידי בא-כוח העורר, שעניינה מעצר בית בבית הוריו.

אשר על כן, ובכפוף לאמור לעיל, הערר מתקבל.