בש"פ 806/00 האני שעבי נ. מדינת ישראל

מונח בפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ב. בר-זיו) בב"ש 1121/00 מיום 23.1.00.

נגד העורר ונאשם נוסף הוגש כתב אישום ובו חמישה אישומים שעניינם עבירות של סחיטה בכוח לפי סעיף 427(א) רישא לחוק העונשין תשל"ז1977 - (להלן - "החוק"), פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 334 ו335-(א)(1) ו- (2) לחוק, תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 + 382(א) לחוק, סחיטה באיומים לפי סעיף 428 רישא לחוק, איומים לפי סעיפים 192 + 29(ח) לחוק, החזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק, קשירת קשר לבצע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק וניסיון לשידול להדחה בחקירה, עבירה לפי סעיפים 33 ביחד עם 245(א) לחוק.

עם הגשת כתב האישום ביקשה המשיבה לעצור את העורר והנאשם הנוסף עד לתום ההליכים המשפטיים.

בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט י' בן חמו) קבע כי קיימת עילת מעצר כנגד שני הנאשמים, תוך שהבחין בין השניים באופן זה שהזכיר כי רק נגד הנאשם הנוסף תלוי ועומד מאסר על תנאי ורק לו מיוחס האישום השלישי וענין הסם, ועל כן קבע בית משפט השלום, כי רק את הנאשם הנוסף יש לעצור עד תום ההליכים ואילו העורר שוחרר בתנאים מגבילים.

על החלטה זו לשחרר את העורר בתנאים מגבילים הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי, בטענה כי לא היה מקום לערוך את ההבחנה בין שני הנאשמים. בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל את עררה של המדינה.

בהחלטתה, ציינה כב' השופטת בר-זיו כי בהחלטת השופט בית משפט השלום היתה טעות עובדתית בקביעתו כי האישום השלישי אינו מיוחס כלל לעורר, בעוד שעל פי עובדות כתב האישום דוקא העורר היה "הרוח החיה" במעשה העבירה של האישום השלישי, ומכאן שלא היה מקום להבדיל בין ההכרעה לעניין המעצר עד תום ההליכים בשל הבדל זה.

בנוסף, כך קבעה היא, על פי כתב האישום, חזקת המסוכנות נגד העורר חמורה יותר מזו שקיימת נגד הנאשם הנוסף, שהרי רק הוא נאשם בהחזקת כלי נשק שלא כדין.

השופטת הנכבדה ציינה לעניין חלופת המעצר כי לא נתמלאו התנאים לשחרור העורר בתנאים שיהוו חלופת מעצר, וכי חלופת מעצר לא תרתיע את העורר ולא יהיה בה כדי למנוע את הסיכון לשלום הציבור או לשלומו של המתלונן. כמו כן צויין על ידי השופטת המלומדת, כי שוכנעה היא, שהעורר הוא אדם אלים, אשר סביר להניח כי תנאי החלופה לא ירתיעוהו.

מכאן הערר שבפני.

באי כוח הצדדים שטחו את טענותיהם גם בפני.

עו"ד

יאסין , בא כוחו של העורר, שם את הדגש בטענותיו על כך שאין בראיות לכאורה הקיימות בסיס ממשי להשגת הרשעה, באשר קיימות סתירות מרובות בהודעות המתלונן, ועל כן, לא מתקיימת עילת המעצר הקבועה בסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו1996 - (להלן - "חוק המעצרים"), היא עילת המסוכנות.

באשר לעילת החשש לשיבוש הליכי משפט - טוען בא כוח העורר, כי הטענה לחשש כזה היא בלתי מבוססת, שכן חקירת העדים בפרשה נסתיימה ואין חשש כי העורר יוכל לסכל את החקירה או להשפיע על עדים אם ישוחרר.

טענה נוספת אותה טען בא כוח העורר בפני היא כי בית המשפט המחוזי טעה בהימנעו מלדון בכל חלופה, בסוברו שחלופה - תהא החלופה אשר תהא - לא תרתיע את העורר. הוא הביא חלופה אשר לטענתו, יש בה כדי לספק פתרון הולם לשחרורו של העורר בתנאים מגבילים.

באת כוח המדינה מתנגדת לחלופת מעצר, באשר העבירה שבה הורשע העורר כרוכה בסיכון המובנה בעבירה עצמה. היא מזכירה כי עוד בזמן ששהה בתא המעצר שלח העורר אדם מטעמו אל המתלונן, להזהירו לבל יזההו במסדר הזיהוי. יש בכך די כדי להצביע על מסוכנותו .

באשר לסתירות עליהן הצביע בא כוח העורר - מציעה באת כוח המדינה הסברים ליישוב הסתירות, כאשר, הבולט בהם הוא פחדו של המתלונן מן העורר, עניין המחזק את טענתה כי מתקיימת עילת מסוכנות מספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

שקלתי רבות בטענות הצדדים ונראה לי כי דין הערר להדחות.

לא מצאתי בהחלטת בית המשפט המחוזי סיבה להתערבותי. מסקנתי זו נתמכת בעיקר בהתנהגותו של העורר לאחר מעצרו. נסיונותיו הבלתי פוסקים של העורר להטיל מורא באיומיו על המתלונן נמשכו גם לאחר מעצרו, חרף העובדה שמרבית עבירותיו של העורר - בגינן נעצר - הן עבירות סחיטה ואיומים. התנהגות זו מעבר לכך שהיא מצביעה על מסוכנותו של העורר מקפלת בתוכה חשש אמיתי לשיבוש הליכי משפט. חבור לכך את עובדת קיומן של ראיות לכאורה כפי שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, ואת עברו הפלילי של העורר המצביע, על אלימותו ודי באלו כדי לדחות את הערר.

הערר נדחה.