בש"פ 8081/05 פלוני נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט נ' זלוצ'ובר ) מיום 6.7.05, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות רבות של אינוס, כליאת שווא, איומים, תקיפת בת זוג, הטרדה ופגיעה בפרטיות. על פי עובדות כתב האישום, נהג העורר, משך תקופה של כשלוש שנים, לאנוס את אשתו (להלן: המתלוננת ), ולבצע בה מעשים מגונים למרות התנגדותה למעשיו. במועדים רבים, כך נטען, איים העורר על המתלוננת כי לעולם לא יעזבה וכי "אם תצא ממנו זה יהיה לבית הקברות". עוד נטען, כי באחד המועדים תקף העורר את המתלוננת בכך שאחז בצווארה בחוזקה, ניסה לנשקה בכוח, ודרש מהמתלוננת לקיים עמו יחסי מין תמורת תשלום. רק לאחר שצעקה מכאב עזב אותה העורר. לאחר מכן, לפי הנטען, התקשר העורר מספר פעמים לטלפון של המתלוננת, ומשלא ענתה לו הגיע לדירה, צפה בה ונכנס לגינה. לאחר שהמתלוננת ובתה הבחינו בו, נמלט מן המקום.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן כי נשקפת ממנו מסוכנות רבה, הנלמדת גם מחזקת המסוכנות הקבועה בחוק. עוד נטען, כי קיים חשש משיבוש הליכי משפט באם ישוחרר העורר, נוכח העובדה שעדי התביעה הנם בני משפחתו. ביום 6.7.05 החליט בית המשפט המחוזי בבאר שבע לעצור את העורר עד לתום ההליכים במשפטו. בהחלטתו דחה בית המשפט את טענת בא כוחו של העורר לפיה חל כרסום בראיות, וקבע כי נוכח חומרת העבירות והנסיבות המתוארות, וכן התרשמות שירות המבחן בדבר אובססיביות וקיבעון, הרי שהסיכון הפוטנציאלי הנובע, לכאורה, משחרורו של העורר בערובה אינו מסוג הסיכונים שיש לקחתם במקרה זה. לפיכך, קבע בית המשפט כי במקרה זה אין ולא יכולה להימצא חלופה למעצר. על אף האמור, בחן בית המשפט את החלופות שהוצעו, ושלל אותן משיקולים של קרבה גיאוגרפית וכן עקב הגיבוי המלא אותו נותנים הערבים המוצעים לעורר. נוכח האמור לעיל, קבע בית המשפט כי אין בחלופת מעצר בכדי להפיג את מסוכנותו של העורר לציבור.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. לטענת בא-כוח העורר, קיים כרסום מהותי בראיות, נוכח אמירת המתלוננת בפני בית הדין הרבני כי העורר והיא לא קיימו יחסים תקופה ארוכה. כרסום נוסף בראיות קיים, לטענתו, בדמות תלונה במשטרה שהגישה בעבר בתה של המתלוננת נגד העורר, בעוד שהמתלוננת טענה אז כי תלונת הבת תלונת שווא היא. עוד טען בא כוח העורר, כי יש לפקפק באמיתות גרסתה של המתלוננת, היות שהיא מטופלת מזה תקופה ארוכה על רקע בעיות פסיכיאטריות. לבסוף, טען כי חלופות המעצר שהוצעו הן חלופות ראויות, וכי ראוי היה לאמצן. מנגד, טען בא-כוח המדינה בדיון לפניי, כי אין כל כרסום בראיות, וכי וודאי שלא ניתן לדבר על כרסום מסוג זה עוד בטרם נשמעו הראיות. לעניין חלופת המעצר ציין, כי בתסקיר המעצר הדגיש שירות המבחן כי חלופה מתאימה במקרה זה דורשת גבולות ברורים, שילוב עם הליך טיפולי וכן מרחק גיאוגרפי ניכר. בענייננו, הוצעו, אמנם, שלוש חלופות, אולם אף לא אחת מהן ענתה על דרישות אלה. בא כוח המדינה הדגיש כי על אף העובדה שעברו של העורר נקי, המסוכנות הנשקפת ממנו כיום כלפי המתלוננת וכלפי הציבור גבוהה.

לאחר שעיינתי בערר ושמעתי את טיעוני הצדדים בדיון בפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להדחות. אין בטענות שהעלה בא-כוח העורר בדבר כרסום בראיות כדי לפגוע בהיותן ראיות לכאורה. טענות מסוג זה, ניתן יהיה לברר רק לאחר שמיעת הראיות, שכן על פני הדברים אין באותם עניינים עליהם הצביע בא-כוח העורר כדי להוות כרסום או פגיעה של ממש בראיות לכאורה. גם את טענותיו של בא-כוח העורר באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר אין בידי לקבל, בשל החלופות המוצעות. אמנם, נכון הוא שעברו של העורר נקי, אולם שירות המבחן התרשם כי המתלוננת חוששת מן העורר וכי העורר מרחיק עצמו מאחריות, ומתקשה בביקורת עצמית ובהפקת לקחים. מסיבה זו קבע שירות המבחן כי קיים סיכון להישנות הפגיעה. שירות המבחן ציין עוד כי על אף האמור ניתן יהיה לשחרר את העורר לחלופת מעצר, אולם זאת רק במידה שהחלופה תהא מרוחקת דיה מן המתלוננת, ותוכל להציב לעורר גבולות ברורים וכן תשולב עם הליך טיפולי מתאים. בית המשפט המחוזי סבר כי במקרה זה החלופות שהוצעו אינן מתאימות, ובצדק סבר כך, הואיל ואינן עונות על הדרישות אשר הוצבו בתסקיר המעצר של שירות המבחן, ועל כן אין בהן כדי לאיין את מסוכנותו של העורר.

כמובן שאם תימצא חלופה מתאימה, העונה על הדרישות אשר פורטו בתסקיר המעצר יהיה מקום לשוב ולבחון את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.