בש"פ 809/02 מונדר מזאריב נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט הווארי) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים.

2.העורר ואשתו מתגוררים בכפר מזאריב. הארוע בגינו נעצר העורר התרחש ב9.1.02-. ארוע זה הוא רק חלק מכתב האישום. בארוע זה צנחה המתלוננת מחלון הקומה השניה בבית בו מתגוררים השניים ונפלה לקרקע. נגרמו לה שברים באגן, ברגל ימין, חבלות בראש ופגיעות נוספות. לגבי ארוע זה יש גרסאות סותרות: המתלוננת טוענת כי פתחה את החלון כדי להזעיק עזרה (מסיבות שיפורטו להלן) והעורר דחף אותה בשתי ידיים וכך נפלה. העורר ואמו טוענים לעומתה כי המתלוננת קפצה מן החלון. לטענת העורר, המתלוננת איימה להתאבד וקפצה, אך טענה, בעצת אביה, שהעורר דחף אותה. האב מצדו טוען כי בתו אמרה לו שהעורר דחף אותה.

3.העורר טוען כי ישנו כרסום משמעותי בגרסת המתלוננת משום שעל פי רישומי בית החולים שאליו הובאה, אמרה המתלוננת ש"קפצה" מהחלון. מנגד מצביעה המאשימה על התנהגותו של העורר לאחר הארוע כחיזוק לגרסת המתלוננת: העורר אמר לאנשים שנחלצו לעזרת המתלוננת בעודה שוכבת פגועה על הקרקע שיעזבו אותה ושהיא משוגעת. הוא גם נסע למשטרה ולא לבית החולים.

4.מוכנה אני להניח לצורך החלטה זו שאכן איימה המתלוננת להתאבד וקפצה מן החלון. גם בהנחה זו מוצדקת ההחלטה לעצור את העורר עד לתום ההליכים נגדו. אם איימה המתלוננת להתאבד וקפצה מהקומה השניה, אין זאת אלא משום שהגיעו מים עד נפש. הדבר מוסבר לרקע המעשים שעשה, לכאורה, העורר לפני ה"קפיצה" נשוא האישום. חלקם של המעשים הם ארועים קודמים, ושיאם ביום הארוע, ה- 9.1.02. בכתב האישום נטען כי מתחילת חיי הנישואין לפני כ5- שנים נהג העורר להכות את המתלוננת, למשוך בשערותיה, לחבוט בה ולאיים עליה. לטענה זו של המתלוננת ראיות תומכות רבות. ביניהן: עדות אחותה של המתלוננת בענין פגיעות פיזיות שראתה; העובדה שאינה שנויה במחלוקת, לפיה מעת לעת היתה המתלוננת חוזרת לבית הוריה.

5.בכתב האישום מוסבר גם הרקע המיידי לאותה "קפיצה" או "דחיפה": ביום הארוע נודע כי קרוב משפחה של המתלוננת נהרג בהתקפת מחבלים. המתלוננת רצתה ללכת להלוויה, והעורר מנע בעדה לעשות כן. הוא היכה אותה בידיו, בעט בה ברגליו, חבט בה באמצעות כסא, ואיים לרצוח אותה. טענה זו של המתלוננת בדבר מה שקדם לארוע, נתמכת בדברי עדים ששמעו צעקות מהבית לפני ה"קפיצה" או ה"דחיפה". אחד החוקרים הבחין גם בסימנים אדומים סביב צווארה של המתלוננת.

6.אפילו אניח כאמור, שהמתלוננת קפצה, כדי להתאבד, הרי "קפיצה", בהנחה שהיתה כזו, מעידה לכאורה על מצב ייאוש אליו הגיעה המתלוננת כתוצאה מהתנהגותו של העורר כלפיה. בדברי העורר בחקירתו הנוכחית וגם בחקירה קודמת נמצא גישה "אדנותית" כלפי המתלוננת: הוא כלא, לכאורה את העוררת בבית בניגוד לרצונה. אחרי שאשתו נפגעה אמר למי שנחלצו לעזרתה, שיעזבו את אשתו הפגועה, כי היא לדבריו, משוגעת. בתלונה קודמת שתוזכר מיד משנת 1999 הסביר בעדותו כי אשתו הלכה לקופת חולים בניגוד לדעתו ונאלצה לבקש את סליחתו. מי שכך נוהג, לכאורה, באשתו - מכה אותה, מאיים עליה, ומתייחס אליה כאל קניינו עד כדי כליאתה, לא נאפשר לו להסתובב חופשי.

7.כתב האישום כולל אישום נוסף המתייחס לאירוע קודם משנת 1999. המתלוננת הגישה תלונה על אלימות של העורר כלפיה. לגבי אישום זה (בגינו לא הוגש כתב אישום בסמוך למעשה) יש תיעוד רפואי בענין חבלה ושריטות. גם אז טען העורר שהמתלוננת פגעה בעצמה.

8.ואם לא די בכל אלה - העורר חמק מן הדין בהליך אחר שהיה תלוי ועומד נגדו על עבירת אלימות אחרת. אם זה יחסו לחוק ולדין - שוב לא ניתן בו אמון ולא נשחרר אותו.

9.במכלול הנסיבות הללו צדקה הערכאה הראשונה בקביעתה כי אין כל חלופת מעצר שיכולה להפיג את החשש שהעורר מסוכן למתלוננת ולאחרים.

10. הערר נדחה.

11.החלטה זו תישלח לבאי-כוח הצדדים בפקסימיליה, בהסכמתם.