בש"פ 8093/02 דימיטרי גלינסקי נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, באשמת ביצועה של מסכת עבירות קשה כלפי בת-זוגו. את חייהם המשותפים החלו השניים בחודש אפריל 2001, ובינתיים נולד להם ילד משותף. לטענת המשיבה, החל מחודש נובמבר 2001 ועד למעצרו, נהג העורר במתלוננת באלימות רבה תוך שהוא גורם לה חבלות קשות בחלקי גופה השונים. אך לא בכך מתמצית חומרת מעשיו, הואיל ונלוותה להם אלימות קשה מסוג אחר - העורר נהג לאנוס את המתלוננת חרף התנגדותה ומחאותיה, ותוך שהוא כובל לעיתים את ידיה ורגליה באזיקים.

עם הגשתו של כתב האישום עתרה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים, ותחילה התקיים הדיון בפני כבוד השופט ש' טימן, אשר מצא כי בפניו ראיות לכך שמהעורר נשקפת סכנה למתלוננת עקב אהבתו האובססיבית אליה, ולכן תרופתו במעצר במתקן כליאה. עם זאת, הורה השופט לשרות המבחן להכין תסקיר-מעצר אשר יבחן את שאלת המסוכנות, ובמידה ומסקנותיו של שרות המבחן והמלצותיו תהיינה חיוביות, יוכל העורר לבקש מבית המשפט לעיין מחדש בשאלת המשך מעצרו.

משהונח התסקיר על שולחנו של בית המשפט התברר, כי במפגשם עם קצין המבחן תארו בני הזוג את האלימות הפיזית בלשון מתונה יותר מזו שנטענה בכתב האישום. חרף זאת, עמדת השרות היתה כי לא ניתן לשלול את הסכנה שהתנהגותו האלימה של העורר תתפרץ שוב, ועם זאת הובעה הדעה כי ניתן לשלב את העורר במוסד פתוח המטפל בגברים אלימים, ובדרך זו ניתן לתת מענה סביר גם לסיכון הנשקף מהעורר למתלוננת. על רקע כל אלה חזר העורר וביקש לעיין בשאלת המשך מעצרו, תוך שהוא מבקש להעדיף את ההליך הטיפולי. הפעם נדונה הבקשה בפני כבוד השופט צ' גורפינקל, אשר קבע כי שליחת העורר לטיפול במוסד שמטבעו הוא פתוח, דומה לשחרורו ללא פיקוח, ולפיכך אין הפתרון המוצע מהווה חלופה ראויה.

אודה, המקרה הנוכחי גרם לי התלבטות וזו נובעת בעיקר מאותו הליך עליו הורה כב' השופט טימן, הואיל ואפשר שהחלטת בית המשפט לבקש תסקיר מעצר, נטעה בלבו של העורר צפייה כי אם יימצא מוסד מתאים אשר יקלוט אותו, הוא ישוחרר ממעצרו. אך מול ציפיותיו של העורר עומדת הסכנה המוחשית לשלמותה של המתלוננת ובריאותה, והדברים נאמרים חרף העובדה כי בינתיים היא מיתנה את חומרת המעשים אשר ייחסה לעורר במהלך החקירה. אפשר שלתפנית בגרסתה של המתלוננת יש הסבר שאין לו קשר לעורר, אך לנגד עיני ניצבות גם אפשרויות נוספות, מאלו שאנו נתקלים בהן לעתים קרובות בעבירות מסוג זה, ואשר מקורן אינו ברצון להגיע לחקר האמת דווקא. שאלה זו ואחרות עתידות להתברר במהלך המשפט, ובשלב זה של ההליכים די בכך שאקבע כי גם אם מסכת העובדות מתונה יותר מזו שמתוארת בכתב האישום, עדיין מדובר באלימות קשה ובעבירות מין ברוטליות, שעל פי ממצאיו של שירות המבחן עלולות לחזור על עצמן.

לנוכח כל האמור מסקנתי היא כי טרם נוצרו הנסיבות אשר יאפשרו את שחרור העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר. עם זאת, לעורר שמורה הזכות לשוב ולעתור לבית משפט קמא לבחון את שאלת מעצרו בהתקיים שני אלה: סיום עדותה של המתלוננת בבית המשפט, ומציאת מוסד סגור בו יוכל העורר לזכות בטיפול אשר ינסה לסגל לו אורח חיים שונה וימנע את אלימותו בעתיד.