בש"פ 8097/00 מוסטפא זרעניני נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהגישה המשיבה לבית משפט קמא, נטען כי העוררים נטלו חלק בהתפרעות שהתרחשה בתאריך 1.10.00 בסמוך לצומת טורען, ואשר כללה יידוי בקבוקים ואבנים לעבר כוחות משטרה וכלי רכב.

בהחלטתו מיום ה' בחשוון תשס"א (3.11.00), הורה סגן הנשיא של בית משפט קמא, על מעצרם של העוררים עד לתום ההליכים, לאחר שקבע כי בידי המשיבה תשתית של ראיות להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. בית המשפט הוסיף וקבע כי התנהגות העוררים מקימה גם עילת מעצר, וכן הובע החשש שאם העוררים יהלכו חופשי, הם עלולים לשבש מהלכי משפט, הואיל ועדי התביעה המרכזיים הם שני נערים בני כפרם.

בערר שהוגש לבית משפט זה, מלינים העוררים על קביעת בית משפט קמא במספר תחומים: קיומה של תשתית ראיות, הוכחת כוונה לפגוע בנוסע או בכלי תחבורה במזיד מאחר ולטענתם, התרחשו הארועים בכניסה לכפר ולא בכביש סואן, קיומה של עילת מעצר ולחלופין אי עשיית שימוש בחלופת מעצר. לעניין אחרון זה טענו העוררים, כי מאז הארועים, בראשית אוקטובר 2000, חלה רגיעה המצב הבטחוני במדינה ומצב החרום חלף מן העולם.

בחנתי את כל טענותיהם של העוררים בקפידה, ולא מצאתי מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי:

א.תשתית הראיות - ראיותיה של המשיבה מתבססות על עדותם של שניים, מוחמד אבו ג'אבל ודחלה סעיד. בהודעה שמסר הראשון, בתאריך 1.10.00, הוא נקב בשמם של העוררים כמי שנטלו חלק במהומות ובהתפרעויות. מחמוד אבו ג'אבל סיפר לחוקר, כי כל אלה שבשמם נקב השתתפו ביידוי אבנים, ובאשר לעורר מס' 2 הוא טרח להדגיש כי הוא נמנה על אלה שהסיתו את המתקהלים לפגוע בשוטרים על מנת להדוף אותם.

ביחס לעדותו של מחמוד אבו ג'אבל טענו באי כוח העוררים, כי בהחלטה אחרת של בית המשפט המחוזי בנצרת (ב"ש 2866/00), שם נדון עניינו של אחר, ובו עתיד מוחמד אבו ג'אבל לשמש עד תביעה, קבע סגן הנשיא המלומד של בית משפט קמא, כי לא די בעדותו של עד זה כדי להצביע על קיומן של ראיות לכאורה. עיון באותה החלטה מלמד, כי הנאשם שם טען שבעת התרחשותם של האירועים שיוחסו לו, הוא היה במקום אחר, והחוקרים לא טרחו לשוב ולחקור את מחמוד אבו ג'אבל, על מנת לעמתו עם טענת האליבי של אותו נאשם.

לו כך היה המצב גם בערר זה, סביר להניח כי הייתי הולך בעקבותיו של סגן הנשיא המלומד של בית משפט קמא, ויתכן שגם הוא עצמו היה מורה על שחרור העוררים. דא עקא, שעדותו של מוחמד אבו ג'אבל נתמכת בעדותו של קטין אחר, דחלה סעיד, שבהודעה מיום 20.10.00 הזכיר גם הוא את שמם של העוררים כמי שנטלו חלק במהומות וביידוי האבנים. והרי לך שני עדי ראיה, שיש בעדותם כדי להפריך את גרסתו של משיב 2 בדבר היותו במקום אחר. חיזוק נוסף שעדי התביעה לא שגו במלאכת הזיהוי, מצוי בפרטי הזהוי שמסר סעיד דחלה ביחס לעורר 2, לאמור, שמדובר במישהו כבן 20 בערך, קצת ג'ינג'י, עובד במסעדה בחמת גדר, וכל אלה הם פרטים התואמים לחלוטין את מראהו של עורר 2 ועיסוקו.

כמובן, תתכן אפשרות שבלחץ של חקירה נגדית יתגלו בקיעים בעדותם של עדי התביעה, אך בשלב זה של ההליכים, ובהנחה שהשניים יתמידו בגרסתם המפלילה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לקבוע כי יש בידי המשיבה תשתית של ראיות לכאורה, שיהיה בה לבסס גם הרשעה בפלילים.

ב.הכוונה לפגוע בנוסע או בכלי תחבורה במזיד - באי כוח העוררים טענו כי יידויי האבנים והעימות של המתקהלים עם השוטרים, כל אלה התרחשו בכניסה לכפר טורעאן, הרחק מכביש נצרת-טבריה, ומכאן השקפתם של באי כוח העוררים כי יידוי אבנים בנסיבות אלו, לא היה כרוך בסכנה אפשרית לאלה שהשתמשו אותה עת בנתיב התחבורה, וממילא יש להסיק כי לעוררים לא היתה כוונה להשיג תוצאה זו.

גם את הטענה הזו אין בידי לקבל, על פי התיאור שנמסר על ידי עדי התביעה, מדובר באירועים שהתרחשו באזור הכביש הראשי, ובצומת המוביל לטורען, ועל פי גרסתו של דחלה סעיד, ידו המתפרעים אבנים לעבר השוטרים ולעבר הרכבים שבהם נסעו; ולא למותר להדגיש כי העבירה לפי סעיף 332 לא יוחדה לעבירות בנתיבי תחבורה ראשיים, אלא בכל נתיב תחבורה.

ג.עילת מעצר - במספר החלטות שניתנו לאחרונה על ידי בית משפט זה, הודגש כי ידויי אבנים על כלי תחבורה, כרוך בסכנה לנפש ולרכוש, ואם ברקע הדברים קיים גם מניע אידיאולוגי, הסכנה גדולה שבעתיים. העוררים אינם אנשים צעירים, והצטרפותם למתפרעים לא נעשתה כמשובת נעורים. המעשים שבהם נטלו חלק, יכלו להסתיים בצורה קשה הרבה יותר מזו שבה נסתיימו בפועל. לעניין זה ולשאלת חלופת המעצר, טרחו באי כוח העוררים להדגיש כי הרוחות נרגעו, והשקט והשלווה חזרו לשרור ברחבי הגליל. ומה אעשה, כשבפני מונחים דו"חות משטרה מהימים האחרונים, המעידים על פעילות נמשכת, כולל יידוי אבנים לעבר כלי רכב נוסעים. נתונים אלה מאשרים את קיומן של מה שהגדרתי לאחרונה כ"גחלים לוחשות" העלולות להתלהט לכדי בערה גדולה, ומכאן הסכנה של העוררים ודומיהם, העלולים לחזור ולהצטרף למעשים דומים אם יווצרו נסיבות שידחפו לכך.

לאור כל האמור הערר נדחה.