בש"פ 81/04 אברהים אבו הדואן נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת א' אפעל-גבאי) מיום 30.12.2003, בב"ש 5221/03, אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים.

2.העורר מואשם בבית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה, החזקת נשק והיזק בזדון. על-פי כתב האישום, העורר ושניים נוספים (שהם אחיו) חסמו ברכבם את דרכם של המתלוננים, יצאו מהרכב שלהם והחלו חובטים ברכבם של המתלוננים באלות. כאשר ניסה אחד המתלוננים להימלט מהמקום, שלף העורר אקדח אשר נשא על גופו וירה לעבר המתלונן. מיד לאחר מכן התנפלו עליו השלושה והיכו בו בראשו. כתוצאה מכך נגרמו למתלונן חבלות חמורות ונזק נגרם לרכבו.

3.העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה נגדו בכל הנוגע להחזקה באקדח והשימוש בו. האקדח טרם נמצא. בית המשפט ציין כי ארבע הודעות של המתלוננים ושל עדים לאירוע, קושרות כולן את העורר להחזקה בנשק ולשימוש בו. בית המשפט דן בטענת העורר כי דינו צריך להיות זהה לזה של שני הנאשמים האחרים בפרשה, ששוחררו לחלופת מעצר של מעצר בית מלא בבית קרובם בטייבה, וקבע כי העורר איננו יכול ליהנות מאותה אמת מידה מקלה שננקטה בעניינם.

4.הגעתי לכלל מסקנה שדין הערר להידחות. ישנן, ראיות לכאורה נגד העורר להחזקת האקדח והשימוש בו. על כן עניינו של העורר איננו זהה לעניינם של הנאשמים האחרים באותה פרשה. כפי שציין בית המשפט, השימוש, לכאורה, באקדח על-ידי העורר מצביע על דרגת מסוכנות גבוהה משל אחרים, ובעבירות של שימוש בנשק לא ניתן להפיג את המסוכנות על-ידי חלופת מעצר.

5.אכן, חלפו מספר חודשים בין האירוע לבין המעצר. התלונה לא הוגשה בסמוך לאירוע. ואולם, אין הדבר מפריך בעיני את חזקת המסוכנות הקמה בגין המעשים המיוחסים לעורר.

6.בא-כוח העורר העלה טענות שונות בדבר התפתחויות שארעו בימים האחרונים. בין השאר, מסר כי התלונה במשטרה בוטלה על-ידי המתלוננים. עניינים אלה שהעלה אינם עניין לערר זה אלא לבקשה לעיון חוזר. ממילא אין אני מחווה כל דעה לגביהם.

7. הערר נדחה.