בש"פ 8101/02 דוד דהרי נ. מדינת ישראל

1.העורר הובא לדין באשמת ביצוען של עבירות ניסיון לשידול לרצח ונשיאת נשק ותחמושת שלא כדין. תמציתן של העובדות עליהן ביססה התביעה את גרסתה הן אלו:

א.שאול רוקח הנו שותפו לעסקים של העורר, ובעקבות סכסוך שפרץ ביניהם החליט העורר להמיתו. עד-התביעה דוד אילוז נקלע באותם ימים למשבר כלכלי קשה, ובשלב כלשהו נחלץ רוקח לעזרתו. לנוכח הקרבה שבין רוקח לאילוז, החליט העורר להסתייע בזה האחרון (אילוז) על מנת לבצע את זממו, ובתמורה הבטיח לאילוז כי יסייע לו לשפר את מצבו הכלכלי. אילוז, אשר נרתע מביצוע הרצח, ניסה להתחמק מהעורר באמתלות שונות, אך העורר לא הרפה ממנו ואף איים עליו שאם יתמיד בסירובו, הוא עלול לשלם על כך בחייו.

ב.בתאריך 8/7/02, בשכונת טוברוק בנתניה, מסר העורר לאילוז אקדח, שני כדורים ומשתיק קול, ולמחרת הוא הדריך אותו להגיע למקום כלשהו שם הטמין עבורו תחמושת. חרף היסוסיו פעל אילוז על פי הנחיות העורר, ומצא באותו מקום בקבוק אטום שהכיל כדורים. העורר הוסיף והנחה את אילוז לבצע את הרצח בתאריך 11/07/02, ובתאריך 10/07/09, בשעות אחר הצהרים, המריא לספרד שם שהה 4 ימים. ממקום שהותו התקשר העורר לאילוז מספר פעמים כדי לוודא שהרצח בוצע, ומששב לארץ הוא נעצר.

2.במרכזן של ראיות המשיבה ניצבת עדותו המפורטת של אילוז, וזו נתמכת בשיחות טלפון שקיים העד עם העורר, וכן הנשק, משתיק הקול והתחמושת אשר נתפסו על ידי החוקרים. כל אלה עמדו בבסיס עתירתה של המשיבה למעצרו של העורר עד תום ההליכים, ולעניין זה הוסיפה המשיבה וטענה, כי העורר הנו עבריין מועד, שלחובתו הרשעות רבות בעבירות אלימות, גם מן הסוג עליהן הוא נקרא עתה לתת את הדין - ניסיון לרצח ונשיאת נשק שלא כדין. המשיבה טענה עוד, כי מדבריו של העורר לאילוז ניתן היה להבין, כי הרצח של רוקח, אם היה מתבצע, היה אמור להיות תחילתו של מסע דמים אותו תכנן העורר במטרה לשוב ולבסס את מעמדו בעולם הפשע.

השופט המלומד של בית משפט קמא (צ' גורפינקל) נעתר לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר, ומכאן הערר שבפני.

3.השגותיו של בא כוח העורר, עו"ד רוטנברג, על החלטתו של בית משפט קמא הן רבות, ובמרכזן הטענה לפיה בדה אילוז מלבו עלילה על מנת לחלץ את עורו-שלו לאחר שנלכד כאשר הוא מחזיק בנשק ותחמושת. על פי השקפה זו, גרסתו המפלילה של אילוז אינה עומדת במבחן הביקורת, ולכך מספר טעמים: מי שהיה אמור להיות קורבנו של הרצח, שאול רוקח, מכחיש את קיומו של סכסוך כלשהו בינו לעורר, אדרבא, הוא מתאר את יחסיהם כקרובים; בין רוקח לאילוז לא נוצרה קירבה כלשהי, וממילא לא יכול היה העורר לעשות בקרבה מדומה זו שימוש לצרכיו; בניגוד לגרסתו של אילוז לפיה לחץ העורר עליו לבצע את הרצח ושהוא השתדל להימנע מלפגוש אותו ולשוחח עמו, מלמד עיון בפלט השיחות כי היה זה דווקא אילוז שיזם שיחות טלפוניות רבות לעורר, אפילו בעת שזה שהה בספרד, ועובדה זו אינה משתלבת עם מערכת היחסים לה טוענת המשיבה לפיה היה העורר "הסוחט" ואילוז "הנסחט"; יש לראות באילוז עד-מדינה אף שלא ברור מהן טובות ההנאה בהן זכה או שהובטחו לו, ועל כן טעונה עדותו סיוע. לחילופין, יש לראות בו שותף-לעבירה, ואז טעונה עדותו חיזוק. בא-כוח העורר טען, כי בחומר הראיות אין דבר אשר יכול לחזק את עדותו של אילוז או לסייע לה.

4.בטרם ניגשתי להכריע בערר זה עיינתי בראיות המשיבה, ומטבע הדברים מקובלת עלי ההנחה כי ללא עדותו של אילוז, נשמטת הקרקע מתחת לכתב-האישום. זאת ועוד, מקובלת עלי גם ההשקפה לפיה עדותו של אילוז מעוררת שאלות מאחר ואחדים מרכיביה אינם תואמים ראיות אחרות. אך זה אינו מצב חריג, במיוחד בעבירות הנרקמות הרחק מעין בולשת, וכאשר שותפים להן יודעי סוד מעטים אשר אינם נוטים לחשוף בפני גופי החקירה את התמונה המלאה. מנגד, עובדה היא שבאותם ימים הרבו העורר ואילוז לשוחח, ועד כמה היה הקשר ביניהם הדוק, תלמדנה אותן שיחות שהשניים קיימו בעת שהעורר שהה בספרד. חשובה במיוחד השיחה אשר תועדה בהקלטה, ואשר על פי הנטען נועדה לברר אם אילוז ביצע את הרצח. במהלך שיחה זו נקט העורר בלשון זהירה תוך שימוש בקודים, וברור למדי כי הוא חשש שתוכנה יגיע לאוזניים לא רצויות. את השיחה הזו התבקש העורר להסביר לחוקרים, אך מטעמים השמורים עמו הוא נמנע מלעשות זאת, וכך נותרו אמירות מן הסוג הבא: "אם אתה חושב שאתה לא בנוי תעזוב את זה", וכן "תשמור על זה", בבחינת אמירות עלומות.

בא כוחו טען בנימוקי הערר כי שולחו נהג כך הואיל ו"קיימים בשיחה היבטים שעשויים להפלילו שאינם קשורים לשום ניסיון שידול לרצח" (ראו סעיף 29 לנימוקי הערר). אפשר שהסבר זה יתקבל על דעתו של בית המשפט בעת שכתב האישום יתברר לגופו, אך בשלב זה של ההליכים נראה הסבר זה תמוה, במיוחד לאור הסיכוי שחשיפת תוכנה של אותה שיחה עשוי היה להסיר מעל העורר חשד כבד מנשוא של שידול למעשה רצח. הימנעותו של העורר ממתן הסבר לענין זה, והעובדה שביום בו נלכד אילוז הוא שהה בספרד, כל אלה יחד מחזקים את טענת המשיבה לפיה החשד שדבק בעורר אינו חשד-שווא. מכאן גם מסקנה נוספת, היינו, גם אם תתקבל השקפת העורר לפיה יש לראות באילוז עד-מדינה או שותף לעבירה, יש בחומר הראיות סיוע וחיזוק לעדותו, ואותה שיחה היא אחד מהם.

5.בא כוח העורר סבור עוד "כי לא קיימת עילת מעצר של ממש" כנגד שולחו (ראו סעיף 96), ולחילופין, נכון לעשות שימוש בחלופת מעצר גם משום חולשתה של מערכת הראיות של המשיבה. אין בידי לקבל טיעון זה. ניסיון לשדל אחר לבצע רצח, אם זה יוכח, היא עבירה בעלת חומרה מופלגת. כך בדרך כלל, ובעניינו של העורר הזה על אחת כמה וכמה. כאמור, לעורר עבר פלילי מכביד ביותר, והשילוב שבינו למעשים שיוחסו לעורר הפעם, מלמד על הסכנה הנשקפת ממנו לציבור. מכאן דעתי, שבפני בית המשפט המחוזי לא עמדה דרך אחרת מאשר זו בה הלך, וממילא אין להצביע על פגם בהחלטתו.

הערר נדחה.