בש"פ 8107/02 אדרי דוד נ. מדינת ישראל

העוררים ואחר, יצחק לוי, הובאו לדין באשמת ביצעוה של התפרצות לדירה בחיפה. השלושה נעצרו זמן קצר לאחר הפריצה המיוחסת להם, ולטענת המשיבה הם התנגדו למעצרם ואף תקפו שוטרים. המשיבה עתרה למעצרם של שלושת הנאשמים עד תום ההליכים, אך בית משפט השלום דחה בקשה זו והחליט להסתפק במעצר-בית מלווה בבטוחות ובהגבלות שונות. בית המשפט המחוזי, קיבל את עררה של המדינה על החלטת השחרור והורה על מעצרם של העוררים עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני.

במחלוקת שנפלה בין שתי הערכאות אשר קדמו לי, דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי. אכן, אפשר והשוטרים אשר עצרו את העוררים יכלו להביא ראיות משופרות יותר לבית המשפט אם היו עוצרים את העוררים בעת שהותם בזירת העבירה. אך עניין זה אין בו כדי לפגום בטענתם המרכזית של השוטרים לפיה ראו את העוררים ושותפם למעשה, יצחק לוי, מגיעים לזירה מספר פעמים, תחילה כדי להשקיף על הדירה אליה התכוונו לפרוץ, ואחר כך כדי לבצע את הפריצה עצמה. זאת ועוד, העוררים נלכדו זמן קצר לאחר שעזבו את הזירה, וההסברים שניתנו על ידי עורר 1 לפשר אחזקתו של פנס וכפפות, הם בלשון המעטה תמוהים. לפיכך, רשאי היה בית המשפט המחוזי להניח כי בידי המשיבה תשתית של ראיות שיש בה לבסס הרשעה, והשאלות הנוספות היו אם מתקיימת בעניינם של העוררים עילת מעצר, ואם קיימת חלופה בה ניתן להשתמש כדי לייתר את המעצר.

גם ביחס לשתי שאלות אלו דעתי היא כדעתו של בית המשפט המחוזי, לאמור, עבירות רכוש אין בהן לבדן כדי להצדיק מעצרו של נאשם עם תום ההליכים. אך כלכל כלל גם לנוכחי יש יוצא מן הכלל, והכוונה לאותם מקרים בהם עברו של הנאשם ואורח חייו מלמדים על מי שרואה בעבריינות דרך חיים ולפיכך סכנתו לציבור שרירה וקיימת כל העת. כאלה הם העוררים שבפני. לחובתו של עורר 1 נרשמו עד היום 25 הרשעות קודמות בגין עבירות שתחילתן בשנות ה70- בעת שהיה נער, והן נמשכו עד לימינו אלה. אותן הרשעות כוללות עבירות של התפרצות לדירות מגורים בגינן הוא נשא בעונשי מאסר, אך נראה כי בכל אלה לא היה כדי להרתיעו, ובכל פעם מיהר לחזור לסורו. תמונה דומה מצטיירת מגיליון הרשעותיו של עורר 2, שלחובתו ניצבות 22 הרשעות. גם הוא נשא בעונשי מאסר, וכפי שכתב האישום הנוכחי מלמד, נראה כי טרם הפנים את הלקח הנדרש מדרכי הענישה המגוונות אשר ננקטו נגדו.

העולה מהאמור היא שבעניינם של העוררים מתקיימת עילת מעצר, ואין מנוס מהמסקנה כי אין בשלב זה חלופה אשר תאיין את מסוכנותם ואת נזקם לציבור. לא נעלמה מעיני הטענה כי המשיבים הילכו חופשי במשך מספר ימים (מאז ההחלטה על שחרורם ועד אשר שבו ונעצרו), אך מדובר בתקופה קצרה ביותר ממנה לא ניתן ללמוד על החלטה של המשיבים לבצע תפנית בחייהם, ומכאן שסכנתם לציבור שרירה וקיימת, ועל כן תרופתם היא במעצר בלבד.

הערר נדחה.