בש"פ 8108/05 מדינת ישראל נ. סעד בן ג'מיל קהמוז

בפניי שני עררים על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת (סגן הנשיא ח' גלפז ) מיום 25.8.05 לשחרר את המשיב לחלופת המעצר.

בהחלטה מיום 4.8.05 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן ) את בקשת המדינה להאריך את מעצרו של המשיב בבש"פ 8108/05 (להלן: המשיב ) בפעם השמינית. בהחלטתו קבע בית המשפט כלדקמן:

"כאמור, ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין ולא בלי לבטים, הגעתי למסקנה כי למרות המסוכנות הנשקפת מן המשיב וחרף העבירות החמורות המיוחסות לו בכתב האישום, איני רואה מנוס מן המסקנה כי מאזן השיקולים נוטה לצד שחרורו, ולזאת לאור התמשכות משפטו ולאור ההערכה הקיימת ביחס לזמן שיידרש לסיומו... על כן, יש מקום לשקול אפשרות לשחררו מן המעצר בתנאים וחלופת מעצר, לאחר שהוא ימציא חלופה כזו לבית המשפט המחוזי, ולאחר שיעמוד בתנאי שחרור אותם יקבע בית המשפט המחוזי לפי שיקול דעתו, אשר יכללו בין היתר הפקדת סכום גבוה מאוד במזומנים, ערבויות צד ג' של מספר אנשים ופיקוח צמוד ורצוף במשך כל שעות היממה של מספר אנשים ומציאת מקום בו ישהה בתנאי מעצר בית שיהיה במרחק גדול מאוד ממקום מגוריו".

כאמור, ביום 25.8.05 הורה בית המשפט המחוזי על שחרור המשיב בתנאים הבאים: המשיב יהיה נתון במעצר בית מלא בדירה ברח' דליה 1/30 בנצרת עילית; אשתו של המשיב ואחיו, שהתמנו גם לפקח על שותפיו לעבירה, ישגיחו על המשיב במשך כל שעות היממה וידווחו מיד למשטרה אם יפר את אחד מתנאי השחרור; המשיב יפקיד במזומן או בערבות בנקאית סכום של 250,000 ₪ ובנוסף יחתום על התחייבות עצמית בסך 250,000 ₪. כן יחתום כל אחד משני הערבים על ערבות בסך 150,000 ₪; נגד המשיב יוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ ודרכונו יופקד במשטרה; המשטרה תהא רשאית לבצע בדיקות פתע בדירה על מנת לוודא את קיום תנאי מעצר הבית.

על החלטה זו הוגשו שני העררים שבפניי. בעררה טוענת המדינה כי חלופת המעצר עליה הורה בית המשפט המחוזי אינה מקיימת את תכלית המעצר. בתוך כך הצביעה המדינה על כך שהמשיב ישוחרר לחלופת מעצר בדירה בצוותא חדא עם שותפיו לעבירות וכי דירה זו אינה מרוחקת די הצורך מן הכפר ע'גר. כן טענה המדינה כי הערבים האמורים לפקח על המשיב- אשתו ואחיו הצעיר ממנו בכ- 20 שנה - אינם מתאימים. בנוסף טענה המדינה כי סכום הערבות שנדרש המשיב להפקיד הוא נמוך מאוד ביחס להיקף עסקאות הסמים שביצע. מנגד, טען המשיב בעררו כנגד גובה הערבות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים באתי לידי מסקנה כי דין שני העררים להידחות. בשל העבירות המיוחסות למשיב ולשותפיו וכן בשל המידע החסוי שהוצג לי, נראה כי חששה של המדינה שמא לא יושגו יעדי המעצר בחלופה המוצעת אינו מופרך. מנגד, נוכח התמשכותם יוצאת הדופן של ההליכים והקושי הרב למצוא גורם מתאים שיפקח על המשיב, יש לאפשר את השחרור בתנאים שקבע בית המשפט. עם זאת, בנסיבות העניין ראוי שהמשטרה תפקח ככל שיש בידה על קיום התנאים.

אשר על כן, העררים נדחים.