בש"פ 8111/00 ניר דותן נ. מדינת ישראל

1.נגד העורר הוגש כתב אישום בו נטען כי בשנתיים האחרונות ועד לחודש אוגוסט 2000, הוא סחר ותיווך בסם מסוכן, שחלקו הוא מסוג קנאבוס וחלקו טבליות MDMA .

המשיבה עתרה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים, משום השקפתה שהוא מהווה סכנה לשלום הציבור.

2.בדיון שהתקיים בבית משפט השלום, לא נחלקו הצדדים בשאלת קיומה של תשתית ראייתית להוכחת הנטען בכתב האישום. בטרם החליט בית המשפט בבקשה שהונחה בפניו, הוא ביקש וקיבל תסקיר של שירות המבחן, וממנו עולה כי נראה שהעורר מבין את משמעות ההליך בו הוא נתון עתה ואת חומרת מעשיו, ועל כן ניתן להסתפק בעניינו במעצר בית בפיקוחם של הוריו.

השופטת המלומדת של בית משפט השלום, הנחתה את עצמה ברוח הלכתו של בית משפט זה, לפיה מתקיימת בעברייני סמים חזקת המסוכנות לציבור, ועל כן נוהג בית המשפט שלא לשחררם לחלופת מעצר, אלא במקרים מיוחדים וחריגים. חרף הלכה זו, מצא בית משפט השלום כי המקרה הנוכחי נמנה על אותם חריגים שראוי להסתפק בחלופת מעצר, ובין נימוקיו הוא מנה את אלה: השהייה במעצר מכבידה על העותר ובני משפחתו, הוא צעיר ללא עבר פלילי, את העבירות ביצע בעת שלא גר בבית ההורים אלא עם חברתו, העורר נחקר בשעתו ושוחרר למעצר בית בבית הוריו, והחזרתו למעצר הוא צעד שבדרך כלל נמנעים מלנקוט בו.

השופטת היתה ערה לכך, שניסיון העבר מוכיח כי יכולת הפיקוח של ההורים על בנם מוגבלת, שהרי הוא צרך סמים גם בביתם, אך השופטת הגיעה לכלל דעה, שעתה נוצרו נסיבות חדשות שיאפשרו פיקוח יעיל של ההורים. השופטת הדגישה גם, כי למסקנתה תרמה התרשמותה האישית מהעורר והוריו, ולנוכח כל אלה החליטה לשחרר את העורר למעצר בית בדירת ההוריו, בכפוף להפקדתן של ערבויות.

3.על החלטתו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי. השופטת המלומדת, שהחליטה לקבל את הערר, הדגישה כי העורר לא פעל במישור הסמים משום מצוקה אישית או כלכלית, ואין מדובר במי שמעד מעידה חד-פעמית, אלא במי שעסק בכך לאורך זמן. על כן, וחרף נסיבותיו האישיות, סבר בית המשפט המחוזי כי אין לנהוג בעורר בדרך שונה מזו שהכתיבה ההלכה הפסוקה.

4.אכן, לא אחת פסק בית משפט זה (לדוגמה ב"ש 54773/98, תקדין עליון 97(3) 903), כי תופעת הסמים היא נגע, ומי שנוטל על עצמו את הסיכון לתרום את חלקו להפצת הנגע, טוב שידע כי הוא עלול לשלם על כך בחירותו, גם בטרם הורשע. מעצר-בית בנסיבות אלה, אין בו כדי לאיין את המסוכנות, הואיל ולעתים קרובות מתברר, כי העבריין רק העביר את פעילותו, עקב המגבלות שהוטלו עליו, לזירה אחרת, קרובה לביתו.

אך נסיבותיו של העורר שבפני שונות מעט. עיינתי בראיות המשיבה, ונדמה כי התמונה המצטיירת מהן היא, שהעורר אמנם סיפק סם לחבריו, ויתכן כי מעשיו יכנסו לתחולתו של סעיף 13 מפקודת הסמים המסוכנים, אך גם ברור כי הוא לא עשה זאת למטרות רווח. מדובר בקבוצה של אנשים שנהגו במשך מספר שנים לעשן סם מסוכן, כשלעתים עשו זאת לבד, ולעתים בצוותא. נראה שלא הכל ידעו כיצד להגיע למקורות הסם על מנת לרכוש אותו לצורכיהם, ועל כן נעזרו בעורר, והכוונה לכך שכאשר הוא נסע לרכוש סם לעצמו, הוא נתבקש לעשות זאת גם עבור האחרים, אשר הפקידו בידו כסף לאותה מטרה.

לנוכח ראיות אלו, נראה כי מסוכנותו של העורר היא איפוא לעצמו ולאלה שהסתייעו בו בלבד, שהרי לא נטען כי הוא הדיח אחרים לשימוש בסם או שסחר בסם תמורת רווח. אכן, גם במעשיו של העורר טמונה חומרה רבה, שהרי הדרך בה נהג הקלה על האחרים, ובעקיפין תרמה להתרחבותו או להעמקתו של נגע השימוש בסם; אך ברור גם שהגדרתו של העורר על-ידי בא-כוחו, כמי שאינו "סוחר הסמים" הרגיל, היא הגדרה נכונה. במצב זה מותר וצריך היה לבחון אם קיימת חלופה שתייתר את הצורך להשתמש במעצר דווקא, כדי לתת מענה לסכנתו של העורר, ומשנמצאה כזו, לא מצאתי פסול בהחלטתו של בית משפט השלום לעשות בה שימוש.

גם אותי הטרידה השאלה, אם הוריו של העורר יוכלו לקיים את חובת הפיקוח על בנם, לאור כישלונם בעבר, ונחה דעתי כי עתה נוצרו נסיבות חדשות, במיוחד לאחר שהעורר התנסה במעצר ממש, העשויות לגרום לכך שהעורר והוריו יקפידו לקיים את תנאיה של חלופת המעצר כלשונם, שהרי האפשרות האחרת עלולה להיות מעצר במתקן כליאה.

5.מכאן התוצאה, שהערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מתקבל, והעורר ישוחרר לאחר שימלא את התנאים שקבע בית משפט השלום בהחלטתו מיום ג' בחשון תשס"א (1.11.00).