בש"פ 8112/10 מחמוד שפיק נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את ערעור המבקש על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה. באותה החלטה, נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק-דין שניתן בהעדרו ולפיו הושתו על המבקש שנתיים פסילה בפועל, קנס בסך 3,000 ₪ ו- 6 חודשי מאסר על-תנאי.

פסק-הדין המחוזי ניתן במעמד המבקש ובא-כוחו דאז ביום 17.6.2010. בהתחשב בשביתת בתי המשפט וכן בהתחשב בפגרת הקיץ ובהסדר הקבוע בסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, המועד האחרון להגשת בקשת רשות הערעור היה ביום 1.9.2010. הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 4.11.2010, קרי- באיחור של למעלה מחודשיים. צודק בא-כוח המשיבה בטענתו לפיה המדובר באיחור ניכר שלא ניתן לו טעם מניח את הדעת. הטענה כי בא-כוחו הנוכחי של המבקש התקשה בהשגת החומר שבתיק לצורך הכנתה של בקשת רשות הערעור, נטענה באופן סתמי. זאת ועוד; מן הנספחים שצורפו לבקשה להארכת מועד עולה כי בא-כוחו הנוכחי של המבקש פנה לבא-כוחו הקודם לשם קבלת החומר רק ביום 14.9.2010, קרי- כשלושה חודשים לאחר מתן פסק-הדין המחוזי, וכשבועיים לאחר תום המועד החוקי להגשתה של בקשת רשות הערעור. לאחר שיהוי נוסף של שלושה שבועות - ביום 7.10.2010 - הגיש בא-כוחו הנוכחי של המבקש בקשה לבית-המשפט המחוזי לקבלת החומר. רק בחלוף כחודש נוסף – ביום 4.11.2010 – הוגש ההליך שלפניי. השיהוי הניכר בהגשת בקשת האורכה די בו כשלעצמו כדי להוביל לדחייתה. לכל אלה יש להוסיף כי על-פני הדברים, סיכוייה הלכאוריים של בקשת רשות הערעור אינה נחזים להיות טובים בשים לב לנימוקי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ובהתחשב בכך שהמדובר בערעור ב"גלגול" שלישי שאינו מעורר שאלות עקרוניות מעבר לעניינו הפרטני של המבקש.

אשר על כן, הבקשה להארכת מועד נדחית.