בש"פ 8114/00 חיים לנקרי נ. מדינת ישראל

1.בחודש דצמבר 1999, הורשע העורר בת.פ. 362/98 של בית המשפט המחוזי בירושלים, בעבירות של התעללות בקטין שהוא בנו. כאן ראוי להדגיש, כי אותו קטין נולד בחודש דצמבר 1995, והעבירות כלפיו בוצעו מאז נולד ועד שהיה בן שנתיים.

בטרם גזר את העונש, החליט בית המשפט המחוזי לבחון את אפשרות שילובו של העורר בתהליך גמילה במוסד טיפולי, ולצורך זה הורה מפעם לפעם לשחרר את העורר על מנת שיוכל לבצע בדיקות, שנועדו לבחון את התאמתו לתהליך הטיפולי המוצע.

2.בינתיים, הוגש נגד העורר כתב אישום נוסף, הפעם לבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2504/00) ובו נטען, בין היתר, כי בחודשים אפריל ומאי 2000, הוא מכר לאחר 7 מנות של סם מסוג הירואין. בתיק זה ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד לתום ההליכים, ובית המשפט נעתר לה בתאריך 14.5.00. גם לאחר מעצרו זה, נתאפשר לעורר, בהוראת בית המשפט המחוזי, לצאת לבדיקה על מנת להמשיך את בחינת התאמתו לתהליך גמילה מסמים בקהילה טיפולית, עד שלבסוף נמצא המוסד שהיה מוכן לקבלו.

3.בשלב זה פנה העורר לבית המשפט המחוזי, וביקשו להורות על שחרורו על מנת להתחיל בתהליך הגמילה, אך בית המשפט סבר, ובצדק, כי הדיון בשאלת שינוי החלטת המעצר שניתנה בת.פ. 2504/00, צריך להתקיים לפני הערכאה שנתנה את אותה ההחלטה. בעקבות כך פנה העורר לבית משפט השלום, במסגרת בקשה לעיון חוזר, ובית המשפט נעתר לו, והורה על שחרורו לקהילה טיפולית.

המדינה, שלא השלימה עם תוצאה זו, פנתה לבית המשפט המחוזי, ושם התהפכו היוצרות, ומכאן הערר שבפני.

4.השגותיו של ב"כ העורר התחלקו לשניים: טענות אותן הגדיר "מקדמיות-נוהליות", והאחרות מתייחסות לגופה של ההחלטה. באשר לטענה הראשונה, סבר ב"כ העורר כי הדיון בשאלת שחרור שולחו ממעצר על מנת לשלבו בהליך גמילה, היה צריך להתקיים בבית המשפט המחוזי, ואפילו בפני אותו מותב שטיפל מלכתחילה בתיק בו הורשע העורר, הואיל וזה היה נותן את דעתו להליכים אותם עבר העורר בחודשים שחלפו מאז דצמבר 1999 ועד לאוקטובר 2000, עד שנמצא מוסד שהיה מוכן לטפל בגמילתו בסמים.

לסוגיה זו, הדיונית, לא ראיתי מקום להידרש, הואיל ובסופו של דבר, וגם אם היה נערך הדיון כמשאלתו של ב"כ העורר, צריך היה להכריע בסוגיה המהותית, אם נכון יהיה לשלח את העורר מבית המעצר ולהעבירו למוסד גמילה. לענין זה ראוי להדגיש בפתח הדברים, כי בעניינם של מכורים לסמים, ראוי לשים את הדגש לא על ענין הענישה לבדו, אלא בראש ובראשונה על אפשרויות גמילה, הואיל ורק בדרך זו ניתן להקטין את הסיכון שהמתמכר יחזור לעסוק בפלילים. יותר מכך, מקום שהדבר אפשרי, רצוי שהגמילה תיעשה במסגרת קהילה טיפולית, ועל רקע כל אלה תהיתי אם ראוי לנהוג כך גם בעורר.

5.משפטו של העורר בבית המשפט המחוזי עד להרשעתו, נמשך חודשים רבים, ובמהלכם הוא לא מצא צורך להתחיל ביוזמתו בתהליך גמילה. לראשונה עלה ענין זה בעקבות הרשעתו, וקשה שלא להבחין בזיקה ההדוקה שבין ההרשעה לבקשה להשתלב בתהליך גמילה, ולא במתקן כליאה אלא דווקא בקהילה. אך גם על ענין זה ניתן היה אולי לעבור לסדר היום, ולהשתמש בהרשעה והעונש הצפוי בתיקו של בית המשפט המחוזי, כמנוף להצלחת תהליך הגמילה. דא עקא, שגם באותו שלב שלאחר ההרשעה בבית המשפט המחוזי, כשאדם מן הישוב צריך היה להוכיח במעשיו כי החליט לעשות תפנית בחייו, דווקא אז בחר העורר לעסוק בסחר בסם מסוכן מסוג הירואין. והרי לך ראיה, שבעוד הרצון להיגמל נישא בפיו, הוא אינו מונע את הסם מאחרים, ואף דואג לקבל עבור כך תמורה בכסף או בשווה כסף. כך לא נוהג מי ששחרורו ממעצר מבוסס על אמון שבית המשפט עתיד לתת בו, ומקל וחומר שכך לא נוהג מי שהינו בעל עבר פלילי עשיר, וניצבים נגדו שני מאסרים על-תנאי משמעותיים בתחום הסמים.

לנוכח כל אלה, לא סברתי כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לשחרר את העורר, ומכאן החלטתי לדחות את הערר.