בש"פ 8115/00 זיאד עלווין נ. מדינת ישראל

על פי הנטען בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, קשרו העורר ואחרים, בחודש יוני השנה, לסחוט באיומים כספים מהמתלוננים, אבי ושלום קרויטרו, בעלי עסק של מכוניות משחק. לטענת המשיבה, איים שותפו לכתב האישום של העורר, עוואד עלווין, על אחד המתלוננים, ודרש שישלמו לעורר סכום של 30,000 ש"ח, והמתלוננים נאלצו לעשות זאת. כמו כן דרש עוואד וקיבל, קלטת בה הוקלטו איומים שהשמיעו הוא והעורר כלפי המתלוננים.

לעורר יוחס אישום נוסף מאותו סוג. לטענת המשיבה, חבר הפעם לעורר אדם אחר, כאמל אבו רוסתום, והם דרשו בשיחות טלפון שקיימו עם אחד המתלוננים, לפטר עובדים בעסקו וכן לשלם להם 50,000 ש"ח. על מנת להמחיש את האיומים, כך טענה המשיבה, הוצתו שני כלי רכב השייכים לשלום קרויטרו.

ועוד נטען, כי במהלך מעצרם, הדיח העורר את כמאל אבו רוסתום להעיד שהוא, כאמל, יזם וקיים את שיחות הטלפון למתלוננים ללא התערבותו של העורר.

המשיבה עתרה למעצרם עד לתום ההליכים של העורר ועוואד, ובתיק אחר בו הובא לדין כמאל אבו רוסתום, בכתב אישום עצמאי, עתרה המשיבה לעצור גם אותו. בית המשפט המחוזי קבע בעניינם של העורר ועוואד, כי בידי המשיבה "ראיות לכאורה" להוכחת הנטען על ידה בכתב האישום. אותן ראיות מתבססות על עדותו של שלום קרויטרו, לפיה השליך העורר לעברו כוס קפה, במסגרת אותם איומים שגרמו לו בסופו של דבר לשלם את הסך של 30,000 ש"ח, וכן נתמכת גירסת המשיבה, בכל הנוגע לאישום השני, גם בעדותו של כמאל אבו רוסתום, אשר מסר כי הוא שימש ככלי בידיו של העורר, אשר הורה לו להתקשר למתלוננים ולאיים עליהם. כאן המקום להדגיש, כי כמאל אבו רוסתום נלכד בסופו של דבר בעודו ניצב ליד תא הטלפון הציבורי ממנו התקשר למתלוננים, ובחברתו היה אותה שעה גם העורר.

ועוד ראוי להדגיש, כי כמאל טען שהיה זה העורר שחייג עבורו, ועניין זה נתמך, לכאורה, בעובדה שטביעות אצבע של העורר נמצאו על אותו מכשיר טלפון. השיחות שקיים כמאל עם המתלוננים הוקלטו בחלקן, וכמאל זיהה את קולו כשהדברים הושמעו לו במהלך חקירתו, ובין היתר, דובר באותן הקלטות גם על הצתת כלי הרכב.

בית המשפט המחוזי החליט, בתאריך 5.10.00, לעצור את העורר עד תום ההליכים, ולשחרר את עוואד בערבות. כחלוף יומיים, נדון גם עניינו של כמאל אבו רוסתום, ואף הוא שוחרר, כך שהיחיד שנותר במעצר הוא העורר שבפני. בעקבות ההחלטה לשחרר את כמאל, פנה העורר לבית המשפט המחוזי בבקשה לקיים עיון חוזר בהחלטה לעוצרו, אך בית המשפט סבר שלא חל שינוי המצדיק שינוי באותה החלטה. בית המשפט הוסיף, כי גם אם שוחררו האחרים, קיים צידוק לעצור את העורר, הואיל ונראה שחלקו באירועים רב יותר והוא בעל הרשעות קודמות.

העורר מלין על אותה החלטה ומדגיש, כי הראיות שבידי המשיבה אין בהן כדי להצביע על תשתית שעתידה להוביל להרשעתו, הואיל וקיים הסבר סביר הן לעניין התשלום נשוא האישום הראשון, והן לאירועים נשוא האישום השני. העורר טען, כי אין לתת אמון בעדותו של כמאל, הואיל וזה חטא במסירתן של גירסאות סותרות ועל כן מהימנותו מפוקפקת.

בטרם החלטתי בערר זה, עיינתי בחומר הראיות שבידי המשיבה, ואינני יכול להצטרף לדעתו של ב"כ העורר, כי נפל פגם בהחלטותיו של בית משפט קמא. אדרבא, התרשמתי שראיות המשיבה הן מן הסוג שיש בהן כדי לבסס הרשעה בפלילים, אם ימצא בית המשפט המוסמך כי יש לתת אמון בעדותם של המתלוננים וכמאל. לא נעלמה מעייני העובדה, כי בינתיים חזר בו כמאל מהגירסה שמסר בחקירתו, ביחס למעורבותו של העורר בשיחות הטלפון שהופנו למתלוננים, והוא עשה זאת בתצהיר שנחתם ביום 7.10.00. אלא שתצהיר זה יצטרך לעמוד בבוא השעה במבחן החקירה הנגדית, וכמאל יצטרך להסביר מדוע נרשמה מפיו במהלך החקירה גירסה שונה, מפלילה. אפשר שכמאל עתיד להפנות אצבע מאשימה כלפי החוקרים, ואז יצטרך להתמודד עם העובדה שהוא נלכד כשהוא מבצע את השיחה למתלונן והעורר בחברתו. אך כל אלו הן סוגיות שלא זה הזמן להכריע בהן, ויעשה זאת בית המשפט קמא לאחר שמיעתן של הראיות. החשוב לעניננו הוא שנכון לעכשיו לא נתערערה מערכת הראיות, ולנוכח חומרת האירועים, וחשש מוחשי שהעורר ינסה להשפיע על עדותם של אחרים וישבש מהלכי משפט, סברתי שהחלטה לעוצרו היתה במקומה, ועל כן דינו של הערר להידחות, וכך אני מורה.