בש"פ 8119/02 ליטשבסקי דוד נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים. תמציתן של העובדות אשר יוחסו לעורר היא שהוא חבר לאחר, מיכאל גולדברג, לבצע מעשי מרמה כלפי בנקים בישראל. הם איתרו אנשים ממוצא רוסי שעמדו להגר לחו"ל, במטרה שאלה יטלו הלוואות ומתוך ידיעה שהכסף לא יוחזר לבנקים המלווים. לצורך זה הם נעזרו גם באנשים אשר שאלו את זהותם של כאלה שכבר היגרו לחו"ל, ובאמצעות תעודות מזויפות התייצבו בבנקים על מנת ליטול הלוואות במרמה ואחר כך נעלמו עם שללם. ועוד טענה המשיבה, כי לצורך ביצוע זממם נעזרו העורר וגולדברג באדם שלישי, דימיטרי זמסקוב, אשר היה פעיל בעשרות חשבונות שנפתחו למטרת הקשר הפלילי, ובתמורה זכה זמסקוב בסכום של כ315- אלף ש"ח. באשר לשללם של העורר וגולדברג, טענה המשיבה כי הם גרפו לכיסם סכום כולל של כ- 1.370 מיליון ש"ח.

2.בית המשפט השלום בתל אביב (כב' השופטת נ' לידסקי) נעתר לבקשת המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. השופטת המלומדת קבעה כי בידי המשיבה ראיות לכאורה שיש בהן לבסס את הרשעת העורר, והן כוללות את אלה:

א.הודעתו של מיכאל גולדברג, אשר תאר את העורר כמי שעמד בראש חבורת העבריינים.

ב.הודעתו של העורר מיום 23/05/02 בה הפליל את עצמו.

ג.במשרדו של גולדברג שם התקיימה פעילות זיוף ענפה, נמצאו מסמכים בכתב ידו של העורר.

ד.בביתו של העורר נמצא רכוש אשר נקנה על ידי העורר בזהות שאולה.

השופטת קבעה כי אף שמדובר בעבירות רכוש, היקפן של העבירות והתחכום בו נקטו מבצעיהן מלמדים על הסכנה הנשקפת מהעורר אם ישוחרר ממעצרו, ולכן נמנעה מלעשות שימוש בחלופת מעצר. על החלטתו של בית משפט השלום הוגש ערר לבית המשפט המחוזי, ומשזה נדחה, הוגש הערר שבפני.

3.לצורך ההכרעה בתיק זה עיינתי בחלק מחומר הראיות שבידי המשיבה, וכן בנספחים הרבים והמפורטים שצרפה באת-כוח העורר המלומדת להודעת הערר, ומסקנתי היא שדין הערר להדחות.

באת כוח העורר, עו"ד ש' רדין, טענה בין היתר, כי מי שהיה פעיל בפתיחתם של החשבונות בבנקים בזהויות שאולות, ומי שהפקיד בהם שקים גנובים ומזויפים, הנו דימיטרי זמסקוב, אשר פעל בצוותא-חדא עם עבריין אחר (שבינתיים הלך לעולמו), אלכס רחלין. עו"ד רדין הוסיפה, כי לשולחה גם אין קשר למה שהוגדר "כמעבדת הזיופים", הואיל ואת זו ניהל גולדברג אשר גם נעצר שם ביחד עם זמסקוב.

חוששני שהצגת חלקו של העורר בפרשה אינה עומדת במבחן הביקורת, ומכל מקום לא זו המסקנה המתבקשת מקריאת הודעתו של העורר מיום 23.5.02 (שעה 14:50). בהודעה זו אישר העורר כי פנה לגולדברג, ולטענתו: "אמרתי לו שאני יכול לשתף אותו בעבודה שלי להשיג ערבים לבנקים לאנשים שונים דרך מודעות שפרסמתי בעיתון". עד כאן אין להצביע על פסול במעשיו של העורר, ובלבד שהערבים אותם הציע הם מן הסוג שעשויים למלא את יעדם ולהבטיח את השבת ההלוואות לבנקים. אך מפיו של העורר עצמו למדתי, כי הוא ידע שחלק מאותם ערבים נשאו תעודות זיהוי מזויפות, אף שהוסיף וטען כי הוא עצמו לא נטל חלק במלאכת הזיוף. זאת ועוד, נראה לכאורה כי העורר ידע שאלה אשר פנו אליו עמדו להגר מישראל ("ידעתי שהם עוזבים את הארץ ולא יחזירו את הכסף לבנק לעולם"), וגם אם בהמשך חזר בו העורר מאמירה זו, קשה לייחס לחזרה זו משקל של ממש הואיל והוא גם אמר:

"אני עזרתי לאנשים לקבל אשראים לדוגמא כשבן אדם מבחינתי יסע לחו"ל ויקנה שם דבר ויחזור הנה, כלומר אין לי שליטה על זה שהם יחזרו או לו, ידעתי שהם מתכוונים לעזוב את הארץ, אבל הייתי מצפה שאנשים כאלה יחזרו לכאן בחזרה".

העורר הכחיש כי היה לו חלק בזיוף מסמכים, אך גם הוסיף: "זה נכון שאנחנו התעסקנו בדברים שאינם חוקיים. התעסקנו במרמה...".

ובאשר לטענתה של עו"ד רדין לפיה לשולחה לא היתה יד בפתיחתם של חשבונות הבנקים, אין לך ראיה טובה יותר לסתור מאשר דבריו של העורר עצמו:

"אני ומיכאל עסקנו בפתיחות חשבונות בנקים לאותם אנשים שמתכוונים לקחת אשראים והלוואות מהבנקים, אני סייעתי להם ביעוץ לקחתי אותם לחלק מהבנקים, המלצתי להם ויעצתי להם באיזה בנק יותר עדיף להם לפנות מבחינת האשראים שנותנים הבנקים. אמרתי להם להוציא פנקסי שיקים ולבקש הלוואות וגם כרטיסי אשראי. את הפנקסי שיקים אמרתי להם להביא אלי וגם חלק מכרטיסי האשראי. לגבי כסף מהלוואות שלקחו, הם לקחו את הכסף מההלוואות שלהם ואני גם קיבלתי בסביבות 20% מכל רווח".

הייתי ער לטענתה של עו"ד רדין לפיה העורר לא חזר עוד על גרסה מפלילה זו בהמשך חקירתו, ולטענתה הנוספת לפיה את ההודעה מיום 23/5/02 נאלץ העורר "לנסח בפני חוקר אגרסיבי ללא עזרת מתורגמן ובעברית עילגת מיד לאחר מעצרו ומבלי שהתאפשר לו להתייעץ בעו"ד למרות בקשתו" (ראו סעיף 8 לנימוקי הערר). אך מה אעשה ובידי המשיבה ראיות לדחות גם טענה זו, ודי להצביע על עדותו של יעקב רסובסקי שיש בה כדי ללמד עד כמה עמוקה היתה מעורבותו של העורר במעשי המרמה.

4.לנוכח כל האמור, דעתי היא כי מסקנתן של שתי הערכאות הקודמות בדבר קיומה של תשתית ראיות לכאורה, היא מסקנה נכונה, ומכאן התבקשה תוצאה אחת בלבד - מעצרו של העורר. אכן, בדרך כלל, עבירות רכוש אינן מהוות עילה למעצר עד תום ההליכים, אך המצב בעניינו של העורר שונה לחלוטין, הואיל ומיוחסת לו פרשה סבוכה של מעשי מרמה בהיקף רחב ובתחכום לא מבוטל, ובכל אלה יש כדי להעיד שאם יהלך חופשי, הוא עלול לחזור ולסכן את הציבור ורכושו, ואפשר גם שיימלט מאימת הדין.

הערר נדחה.