בש"פ 8123/99 רשאד אלשוא נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בגין עבירות של איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפת קטין והיזק בזדון. על פי הנטען בכתב האישום, הכולל שני אישומים, המשיב הוא בן זוגה של המתלוננת והם גרים יחד, לסירוגין, במשך שש שנים, בביתה של המתלוננת בתל-כביר. ביום 2.10.99 תקף העורר את אחד מילדי המתלוננת, קילל אותו ואיים שירצח אותו. מאוחר יותר באותו יום זרק אבן לעבר הבית ושבר את אחד התריסים. כן נטען בכתב האישום, כי במספר הזדמנויות במהלך שנת 1997, 1998 גרם העורר כוויות באמצעות סכין מלובנת לאחד מילדי המתלוננת ולמתלוננת עצמה, הכה את ילדי המתלוננת ואת המתלוננת ואף איים עליה.

ביום 4.11.99 החליט בית משפט השלום (השופטת ג' רביד) לשחרר את העורר לחלופת מעצר בבית קרוב משפחה ברחובות בתנאים הבאים:

א.מגורים בביתו של קרוב משפחה ברחובות, ופיקוח צמוד במהלך כל היממה של קרוב המשפחה. לצורך כך הותר לעורר להתלוות לקרוב המשפחה בעת שהלה יוצא לעבודתו בחולון.

ב.איסור יצירת קשר כלשהו עם המתלוננת ובני משפחתה.

ג.ערבות עצמית וערבות צד ג' של אותו קרוב משפחה בביתו הוא ישהה, בסך 5,000 ש"ח.

ד.הפקדת מזומנים בסך 1,000 ש"ח.

את החלטתו נימק בית המשפט בהתרשמותו הישירה ובהתרשמות של קצינת המבחן מן המתלוננת, לפיהן מדובר באישה עצמאית וחזקה אשר אינה חוששת מן העורר או מבני משפחתו. שירות המבחן המליץ על שחרורו של העורר לחלופת מעצר, ואף המתלוננת עצמה תמכה בעמדה זו. לפיכך קבע בית המשפט כי ניתן להסתפק בחלופת המעצר שהוצעה ונבדקה על ידי שירות המבחן על מנת להבטיח את שלומה של המתלוננת וילדיה.

על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי (ב"ש 92511/99). הצדדים הסכימו כי קיימות ראיות לכאורה וכי עצם התנהגותו של העורר מקימה עילת מעצר. לכן הדיון התמקד באפשרות להסתפק בחלופת מעצר. בית המשפט (השופטת ד' ברלינר) התייחס לנכונותה של המתלוננת שהעורר ישוחרר למעצר בית, בציינו כי מתלוננות בעבירות אלימות מעין אלה נוטות לשנות דעתן מפעם לפעם. כן התייחס בית המשפט לחומרת המעשים המיוחסים לעורר, המלמדים על אלימות בלתי מרוסנת ובלתי נשלטת, ולעובדה כי העורר איים על המתלוננת וילדיה גם בנוכחותה של עובדת סוציאלית. נסיבות אלה מלמדות על חזקת מסוכנות אשר לא נסתרה, ולכן לא ניתן להסתפק בחלופת מעצר על מנת להבטיח את שלומם וביטחונם של המתלוננת ובני משפחתה. אי לכך קיבל בית המשפט את הערר והורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

בערר שלפני משיג בא-כוח העורר על החלטת בית המשפט המחוזי. לטענתו, צדק בית משפט השלום בהחליטו לשחרר את העורר לחלופת המעצר המוצעת. לטענתו, לבית המשפט המחוזי לא היו כלים נאותים לבסס את ההחלטה להפוך את החלטת בית משפט השלום, אשר התבססה על התרשמות ישירה מן המתלוננת. יתר על כן, גם תסקיר המעצר שהוכן בעניינו של העורר, ואשר במסגרתו נבחנה גם חלופת המעצר, שהתקבלה בסופו של דבר על ידי בית משפט השלום, תומך בשחרור העורר לחלופת המעצר האמורה. כמו כן נטען כי חלופת המעצר ברחובות, המרוחקת ממקום מגורי המתלוננת בתל-כביר, תבטיח את מטרת המעצר.

לבקשת בא-כוח העורר, ובהסכמת בא-כוח המשיבה, הוריתי על ביצוע בדיקה פסיכיאטרית לעורר, על מנת לבדוק אם העורר שולט במעשיו, והאם יכול בית משפט זה לתת בו אמון כי ימלא אחר תנאי חלופת המעצר. בעקבות בדיקה שנערכה לעורר על ידי מנהל החטיבה לפסיכיאטריה משפטית במרכז לבריאות הנפש של משרד הבריאות (בבאר יעקב) ניתנה חוות הדעת, ובה נקבע כי קיימת בעורר מסוכנות כלפי המתלוננת וילדיה.

לאחר קבלת חוות הדעת הפסיכיאטרית התקיים בפני דיון נוסף. בא-כוח העורר טען, כי למרות חוות דעת זו ניתן לתת בעורר אמון שיקיים את תנאי חלופת המעצר. לחיזוק טענתו הוא שב והפנה לתסקיר המעצר שניתן בעניינו של העורר. מנגד טען בא-כוח המשיבה כי חוות הדעת הפסיכיאטרית מחזקת את עמדת המשיבה כי אי אפשר לסמוך על העורר שירסן את עצמו. כן הפנה בא-כוח המשיבה את תשומת ליבו של בית המשפט לאיומים ברצח המתלוננת, שהשמיע העורר בנוכחות העובדת הסוציאלית, ולעברו הפלילי של העורר, אשר הורשע בעבירות של תקיפת בן זוג ואיומים. לבסוף נטען, כי מלבד החשש ממסוכנותו של העורר כלפי המתלוננת, קיים גם חשש כי ימלט לאשתו וילדיו הגרים ברצועת עזה.

הבסיס לחלופת מעצר טמון ביכולתו של בית המשפט לתת בנאשם אמון. לצורך כך אף נערכה לעורר הבדיקה הפסיכיאטרית. מחוות הדעת שנתקבלה עולה כי לא ניתן לתת בעורר את האמון הדרוש וכי קיים סיכון שאם יווצר קשר בין העורר למתלוננת ומשפחתה, יפגע בהם העורר. מבא-כוח העורר נודע לי כי הקשר בין המתלוננת לעורר דווקא התחזק לאחרונה. בנסיבות אלה החשש לשלומם ולביטחונם של המתלוננת ובני משפחתה אך עולה. לכך יש להוסיף כי חלופת המעצר המוצעת ברחובות, הכוללת התלוות לקרוב המשפחה העובד בחולון, אינה רחוקה דיה ממקום מגוריה של המתלוננת. כמו כן, העורר כבר הורשע בעבר בשל תקיפתה של המתלוננת, ובית המשפט גזר עליו עונש מאסר על-תנאי. מאסר זה הוא בר-הפעלה אם יורשע העורר בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בנסיבות אלה אין אני מוצא מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי שהורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

ישיבת ההקראה במשפטו של העורר נקבעה ליום 30.12.99, ויש מקום לקוות כי בית משפט השלום יקבע מועדים סמוכים ככל שניתן לשמיעת ההוכחות בתיק זה וכי משפטו של העורר יסתיים במהרה.

אי לכך הערר נדחה.