בש"פ 813/05ברוך מרזל נ. מדינת ישראל

בפני שני עררים על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' ענבר) בב"ש 4053/05, 4058/05 מיום 20.1.05, לפיה נתקבל עררה של המשיבה (להלן: המדינה), אשר הוגש על החלטת בית-משפט השלום בירושלים מיום 7.1.05. בית-המשפט המחוזי הורה על הרחקתם המוחלטת של העוררים מביתו של הרב הראשי הצבאי, הרב וויס וכן אסר עליהם להתקרב לרדיוס של 300 מטר מביתו של הרב וויס למשך 90 יום, שתחילתם במועד החלטתו של בית-משפט השלום.

העוררים נעצרו לאחר שנטלו חלק במשמרת מחאה שהתקיימה ביום 6.1.05 מול ביתו של הרב הצבאי הראשי, הרב וויס (להלן: הרב וויס) בירושלים. המשמרת התקיימה בין השעות 16:00-21:00 לערך והשתתפו בה, לסירוגין, כ- 10 עד 20 איש. ברקע משמרת המחאה תכנית "ההינתקות" מעזה ומחלק מאזורי יהודה ושומרון, אשר אושרה לא מכבר על-ידי הממשלה וכנסת ישראל. תכנית זו עשויה לצאת אל הפועל באמצעות צבא הגנה לישראל. משתתפי משמרת המחאה – ובכללם העוררים – סבורים, ככל הנראה, כי על חיילי צה"ל לסרב לפקודות אלה. לשיטת העוררים, הרב הצבאי הראשי מהווה את הסמכות ההלכתית העליונה בצבא, אשר חלק מחיילי צבא ההגנה לישראל עשויים לייחס משקל רב לעמדתו ומשכך החליטו לקיים מול ביתו את משמרת המחאה.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד סגן-הנשיא ש' פיינברג) הורה על שחרורם ממעצר תוך שהטיל עליהם הגבלות שונות באשר להמשך שהייתם באזור ביתו של הרב וויס, שתוקפם למשך 90 יום. ההגבלות השונות אותן הטיל בית-משפט השלום על העוררים הינן:

א.העוררים לא יהיו רשאים להיות במדרכה הצמודה לביתו של הרב או להפריע בכל דרך שהיא לרב ולמשפחתו או אחרים בכניסה או ביציאה לבית בין ברגל ובין ברכב.

ב.העוררים לא יהיו רשאים לעמוד ברחוב העובר מול ביתו. אין מניעה שיעמדו במדרכה שממול לבית בתנאי שהנוכחות במדרכה ממול תהיה בנוכחות של לא יותר מ- 4 אנשים בעת ובעונה אחת בצורה שקטה, ומבלי שהעוררים או אנשים שימצאו עמם יפרסו בשלטים, פליירים או בצורה אחרת פרסומים האסורים על-פי חוק. הנוכחות האמורה, לא תחרוג מנוכחות בין השעות: 10:00 ל- 16:00 במשך 4 ימים בימי חול (בדומה להסדר עליו המליץ בית המשפט העליון בבג"ץ 9510/03).

ג.להבטחת תנאי השחרור חייב בית-משפט השלום את העוררים להמציא ערבויות עצמיות וערבויות צד ג' על סך 10,000 ש"ח כל אחת.

משלא השלימו שני הצדדים עם החלטת בית-משפט השלום, הגישו עררים לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

לטענת העוררים, השתתפותם במשמרת המחאה היוותה מחאה לגיטימית, שלא עלתה לכדי עבירה פלילית ולכן ראוי היה לשחררם ללא תנאי.

מנגד, טענה המדינה, כי העוררים ביצעו עבירות פליליות וכי ראוי היה להרחיקם מביתו של הרב וויס באופן מוחלט.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' ענבר) קיבל את ערר המדינה, ביטל את התנאים והסייגים שנקבעו בהחלטתו של בית-משפט השלום והורה על הרחקתם המוחלטת של העוררים מן המקום. כמו-כן, בית-המשפט המחוזי אסר על העוררים להתקרב לרדיוס של 300 מטר מביתו של הרב וויס וכי תוקף התנאי יהיה למשך 90 יום, שתחילתם במועד החלטתו של בית-משפט השלום.

בית-המשפט המחוזי ציין, בין היתר, בהחלטתו, כי מעשיהם של העוררים חמורים. העורר סירב לעזוב את המקום לאחר הוראת ההתפזרות וכי אף התנהגותה של העוררת הייתה חמורה במיוחד.

מכאן העררים שבפני, בגדרם חזרו העוררים על טענותיהם כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי.

עיקר טענת בא-כוח העורר הוא, כי הפגנות מחאה הינן חלק אינטגראלי מפעילותו של אזרח במדינה דמוקרטית וכי יש לאשרה אף במקרים בהם יש חשש להפרעה לתנועה או לשיבוש הסדר הציבורי, שכן מחובתה של המשטרה להגן על חופש התנועה והביטוי של המתקהלים, וכך אף באזורי מגורים. כמו-כן טוען בא-כוח העורר, בין היתר, כי משמרת המחאה אשר קיים העורר עם אחרים הייתה משמרת מחאה אפקטיבית, אשר אין לה תחליף ראוי, והניסיון לשגר את העורר אל מול משרדי הרבנות הצבאית ביפו או אל מול מנהלת ההתנתקות, למעשה עוקר את המסר האפקטיבי של המוחים. עוד מוסיף וטוען בא-כוח העורר, כי לטעמו, החלטת בית-המשפט המחוזי מהווה פגיעה קשה ובלתי מידתית בחופש הביטוי. לאור זאת, מבקש בא-כוח העורר לשחרר את העוררת ללא כל תנאי.

עיקר טענת העוררת הוא, כי אף אם ייקבע, כי יש חשש סביר כנגד העוררת, לטענתה, אין כל עילת מעצר נגדה. שכן, עבירות של התקהלות, הפרעה לשוטר והטרדה בנסיבות שנטען שבוצעו, אינן מהוות סכנה לביטחונו של הרב וויס או לביטחון הציבור במקום. לטעמה, אי-נוחות ורגשות סלידה - שייתכן שהרב וויס חש בהם - אינם יוצרים עילת מסוכנות. לאור זאת מבקשת העוררת לשחרר אותה ללא כל תנאי.

מנגד, טוען בא-כוח המדינה, כי לא ניתן לקיים משמרת מחאה מול ביתו הפרטי של עובר ציבור. לטעמו, מאחר ובענייננו מקיים הרב וויס את פעילותו ברבנות הראשית הצבאית ביפו ואף בקריה, שם מתקיימות לעתים הפגנות, אין כל סיבה, כי גם מחאה זו לא תתקיים במקומות אלה. כך לדוגמא - טוען הוא - מתקיימות הפגנות מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים, שכן מדובר במעון רשמי, בו מקיים ראש הממשלה ישיבות ופגישות, וזהו מקום ציבורי. ברם, אין הדבר דומה למקרה דנן, שכן בענייננו מדובר בביתו הפרטי של הרב וויס, ומחאה מולך ביתו הפרטי מהווה פגיעה בפרטיותו.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר ששקלתי את כלל נסיבות העניין, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

במקרה שלפני, מחומר החקירה עולה, כי המעשים המיוחסים לעוררים הינם חמורים. העוררים נשאו שלטים בנוסח: "ליל הבדולח פעם שניה באישור הרבנות הצבאית"; וכן: "הרב וויס מחלל שם שמיים"; וכן: "אבוי לרשע, אבוי לשכנוע". עוד עולה, כי העוררים צעקו לקראו קריאות לעבר ביתו של הרב וויס.

אשר לעורר - אף לאחר שהודיע המפקח אלון ווינשטיין, כי הנוכחים במשמרת המחאה מבצעים התקהלות בלתי חוקית וכי עליהם להתפזר, שכן אם לא יתפזרו, יפונו בכוח, נשאר העורר במקומו. אף לאחר אזהרה נוספת שניתנה לעורר, נשאר הוא במקומו. או-אז, עוכב העורר לחקירה במשטרה עם אדם אחר נוסף. במשטרה, לאחר שסירב העורר להתחייב שלא להתקרב לביתו של הרב וויס במשך 15 יום, נעצר, ולמחרת היום הובא בפני שופט בית-משפט שלום.

אשר לעוררת - מחומר החקירה עולה, כי היא הוציאה מתא המטען של רכב פליירים של "כהנא צדק" וחילקה אותם לילדים שהיו במקום. אחר-כך החלה לצלות בשר. כאשר הגיע למקום הרב וויס, החלה העוררת לצעוק לעברו ממרחק של כ- 10 מטרים: "בוגד, בוגד בעם ישראל". עור עולה מחומר החקירה, כי העוררת - אף היא - סירבה להוראות השוטרים לעזוב את המקום. אף שהגיעה למקום רעייתו של הרב וויס, החלה העוררת לצעוק לעברה: "בעלך בוגד". העוררת עמדה על סירובה לעזוב את המקום. או-אז הודיעה לה המשטרה, כי הינה מעוכבת לחקירה בשל הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו; הפרת הוראה חוקית ופגיעה בפרטיות. העוררת סירבה לקבל עליה את הדין והודיעה, כי אין היא עוזבת את המקום עד אשר ישוחרר בעלה, אשר עוכב קודם-לכן. לאחר שסירבה העוררת להתלוות אל השוטרים, נעצרה. כאשר אחז בידה שוטר, החלה להשתולל ולבעוט ודרוש היה שימוש בכוח סביר, על-מנת לאזוק את ידיה ולהובילה למשטרה. אף במשטרה, העוררים שניהם, סירבו להתחייב שלא לשוב לבית הרב וויס במשך 15 יום, ולפיכך הובאה אף היא, למחרת, בפני שופט בית-משפט שלום.

התנהגותם זו של העוררים מלמדת על פגיעתן החמורה של פעולות אלה בפרטיותם של הרב וויס ומשפחתו. כמו-כן נראה, כי התנהגותם זו של העוררים מטרידה לא רק את הרב וויס ומשפחתו, כי אם אף את שכניו הסובבים אותו, אשר ביקשו מהעוררת לעזוב את המקום.

נחישותם של העוררים וסירובם להשלים עם התנאים המגבילים שהוטלו עליהם מלמדים כולם, כי יש בכוונתם להמשיך להטריד את הרב וויס ובני ביתו וכן את השכנים סביב. בנסיבות אלה, נראה לי, כי קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה "אין לסמוך על העוררים, כי יקיימו את תנאי השחרור מרצונם..." ולכן יש "להורות על הרחקתם המוחלטת של העוררים מהמקום" - בדין יסודה. שכן, אם ימשיכו בדרכם זו, יפגעו הם בשלום הציבור ובפרטיותו של הרב וויס ובני ביתו ואף יסכנו הם, למעשה, את ביטחונם של הרב וויס ובני ביתו ושכניו וכן את ביטחון הציבור.

מצד אחד, עומדת זכותם של העוררים לחופש הביטוי ולקיום משמרת מחאה. מן הצד האחר מבקשת המדינה לשמור על זכותם של הרב וויס ובני ביתו להגנה על פרטיותם וקניינם. נראה לי, איפוא, כי באיזון הראוי בין שני ערכים אלה, בנסיבות העניין, ידה של המדינה על העליונה. שכן, העוררים רשאים לממש את זכותם לחופש הביטוי מול מוסדות הציבור ולאו דווקא מול ביתו של איש הציבור, וזאת במיוחד כאשר קיימת אלטרנטיבה אפקטיבית, המאפשרת את קיום המחאה מול מוסדות הציבור. יתרה מכך, בעצם קיום משמרת מחאה דווקא ליד ביתו של עובר הציבור, ולא מול מוסדות הציבור, יש טעם נוסף של מטרד והפרעה לעובד הציבור, למשפחתו ולשכנים הסובבים אותו. בעניין זה כבר נאמר על-ידי השופט (כתוארו דאז) ש' לוין - בדעת הרוב - בבג"ץ 2481/93 יוסף דיין נ' וילק ואח' , פ"ד מח (2) 456 (להלן: פרשת דיין), כי: "ביתו של איש הציבור הוא מבצרו".

וכך נקבע, שם, בעמ' 485-486:

"לדעתי נתונה לאיש ציבור לא פחות מלכל אדם, ואולי ביתר שאת, הזכות לפרטיות בבית מגוריו ולדידי האימרה ש'ביתו של אדם הוא מבצרו' אינה תאורטית גרידא והיא חלה גם על אנשי ציבור. פגיעה בפרטיות היא לפי סעיפים 4-5 לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 עוולה אזרחית ואף עבירה פלילית..."

מטעמים אלה כולם, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי והיא תישאר על כנה.

אשר-על-כן, העררים נדחים.