בש"פ 8130/10 ג'קי יצחקי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית משפט מחוזי מרכז (השופטת מ' ברנט) בתיק מ"ת 76-07-10 מיום 19.9.2010 המורה על מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, בהיעדר תסקיר מעצר, שעל הגשתו הורה בית המשפט המחוזי מרכז (השופט א' יעקב) ביום 21.7.2010, אלא שהמשך הטיפול בבקשה עבר לשופטת ברנט.

כתב האישום

1.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת קשר לפשע או לעוון לפי סעיף 499 לחוק העונשין, התשל"ז-1977

(להלן:

חוק העונשין ) ; עבירת גרימת חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין ; עבירת פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 יחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין ; עבירת תקיפה לשם גניבה לפי סעיף 380 יחד עם סעיף 381(2) לחוק העונשין ; עבירת גניבה לפי סעיף 383 לחוק העונשין ; עבירת הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287 לחוק העונשין.

2.

לפי המתואר בכתב האישום, נסאר בלאל ואחמד מסעד הינם תושבי שטחים בעלי אישורי שהייה בארץ ישראל (להלן: המתלוננים ). בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, המתלוננים הועסקו על ידי חברת אביב שבתאי יוסף בע"מ, חברה לבניין והשקעות (להלן: החברה ). ביום 26.4.2010, במסגרת עבודתם, שהו המתלוננים ומנהל העבודה של החברה, אמנון נחום (להלן: אמנון ),

באתר בניה הסמוך לרחוב הרמב"ם 6, בכפר יונה (להלן: האתר ). באותו היום, ובעודו נסער, הגיע העורר לאתר ובידו קרש. הוא הטיח במתלוננים ובאמנון האשמות לפיהם הם זרקו את הקרש בו אחז לחצר בית אימו ונכנסו לאותה חצר ללא רשות, ולאחר שאמנון השיב לו כי טעות בידו, שב לביתו.

יצוין כי באותה עת, העורר היה נתון במעצר בית מלא ברחוב עולי הגרדום 67 בכפר יונה על פי החלטת בית משפט השלום בנתניה בת"פ 1299-12-09. חרף זאת, שהה העורר בבית אימו ברחוב אחי אילת 61 בכפר יונה, הסמוך לאתר.

3.

על רקע המתואר לעיל, עוד באותו יום קשר העורר יחד עם שלושה אחרים, שזהותם אינה ידועה למשיבה, קשר לתקוף את המתלוננים. במסגרת הקשר ולשם קידומו הגיע העורר יחד עם אדם אחר לקרוואן הסמוך לאתר, בו שהו המתלוננים. העורר הגיע מצויד בקרש, והאדם האחר היה מצויד במוט ברזל וסכין יפנית. העורר והאחר דפקו על דלת הקרוואן תוך שהם מזדהים כאנשי משטרה. לאחר שפתח נאסר, אחד המתלוננים, את הדלת העורר היכה בו נמרצות בראשו וגופו באמצעות קרש שאחז בידו. במקביל, הכה בו האחר במוט ברזל וחתך את פניו באמצעות סכין יפנית. בהמשך, העורר, לאחר ששאל את נאסר האם יש לו כסף ונענה בשלילה, לקח ממנו את ארנקו שבו הייתה תעודת הזהות של נאסר, אישור כניסה לישראל וסכום של כ-1000 ש"ח במזומן. בהמשך העורר הכה גם את אחמד, המתלונן השני, בקרש ובעט בו בכל גופו בעודו שכוב על הרצפה. לאחר מכן, נאסר החל לברוח מהקרוואן ובעודו בורח החלו להכותו האחר ושניים נוספים במשך דקות ארוכות. כתוצאה מהמתואר לעיל נגרמו לנאסר פצעים בקרקפת, פצע באיזור פריטלי מימין, חתך בשוק ימין ושברים מרובים באף ואילו אחמד נחבל בידו הימנית ובפניו.

הליכי המעצר בעניינו של העורר

4.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים נגדו. בבקשה נטען כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו הלכאורית של העורר והן: הודעות המתלוננים ודו"חות פעולה של שוטרים שהגיעו למקום המתעדים את חבלות המתלוננים ; מסדרי זיהוי בהם זיהו המתלוננים את העורר ; הודעות בת זוגו ואימו של המשיב המאשרות את קיומו של האירוע הראשון אשר הוביל להתרחשות האלימה ; הודעות מנהלי החברה בה הועסקו המתלוננים המחזקות את גרסאותיהם ; הודעת עד ראיה שנכח במקום אשר ראה 5 אנשים נמלטים מהמקום ; הכחשתו הגורפת של העורר הן את האירוע הראשון והן את האלימות המיוחסת לו ; דו"חות רפואיים המתעדים את חבלות המתלוננים

וצילומי חבלותיו של נאסר ; דו"ח הובלה והצבעה בו המתלוננים מצביעים על בית אימו של העורר. עוד טענה המשיבה כי חומרת המעשים המיוחסים לעורר, התנהלותו האלימה, הצטיידות מראש בכלים העלולים לסכן ולפגוע וקשירת קשר עם האדם האחר לצורך ביצוע העבירה מקימים יסוד סביר לחשש שהעורר יסכן את ביטחון הציבור. עוד טענה המשיבה כי כנגד העורר קמה עילת מעצר גם מכוח סעיף 21(א)(ג)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 באשר העבירות בוצעו באלימות חמורה, באכזריות ותוך שימוש בנשק קר. המשיבה הוסיפה גם כי לעורר עבר פלילי מכביד הכולל 10 הרשעות קודמות בגין עבירות רכוש, אלימות וסמים בגינן נגזרו עליו תקופות מאסר ממושכות וכי קיים נגדו מעצר על תנאי בר הפעלה למשך 10 חודשים בת"פ 6651/10, והן מעצר על תנאי בר הפעלה למשך 9 חודשים בת"פ 1939/07. לבסוף הדגישה המשיבה כי העורר ביצע את המיוחס לו כאשר הוא נתון במעצר בית מלא ועל כן אין כל חלופה שיש בה להבטיח את מטרות המעצר.

5.

ביום 20.7.2010 התקיים דיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. בדיון טען העורר כי לפי מה שמסרו אימו והידועה שלו בציבור, ביום האירוע הוא שהה במעצר בית. כמו כן, יש לקחת בחשבון לעניין המסוכנות את העובדה שהעורר נעצר רק חודשיים לאחר האירוע. העורר טען גם כי נעשתה טעות בזיהויו כמבצע העבירות, שכן, אמנון לא זיהה את העורר כי האחרון הפנה לו את גבו, וכי נאסר תיאר את האדם שתקף אותו כבעל גוף מלא ובעל חזות תימנית – סימנים מזהים אשר אינם תואמים לחזות העורר וכי אחמד טען שהיה חושך ולכן אינו זוכר כיצד התוקפים נראו ומה לבשו. אחמד תיאר את התוקף כאדם שרירי, וכבן 28-30, וגם זהו תיאור שאינו מתאים לחזות העורר.

העורר טען בנוסף כי מסדר הזיהוי בו זיהו המתלוננים את העורר כתוקף נערך רק לאחר חודשיים מיום האירוע ולכן הזיהוי אינו אמין.

6.

ביום 21.7.2010 התקיים דיון נוסף בבקשה. בדיון הסכים ב"כ העורר כי קיימות ראיות לכאורה וקיימת עילת מעצר אך ביקש כי יוגש תסקיר בעניין העורר. ב"כ המשיבה התנגד להגשת תסקיר מהטעם שאת העבירות המיוחסות לו ביצע העורר בעת שהיה נתון במעצר בית מלא, הוא בעל עבר פלילי מכביד וכי מהחלטות הקודמות נגדו עולה שהוא כבר הפר בעבר מעצר בית. ב"כ העורר, בתגובה, עמד על בקשתו לתסקיר וטען כי כך תהיה בפני בית המשפט תמונה מדויקת לגבי מסוכנות העורר, לגבי המפקחים שפיקחו עליו עד כה ולגבי המפקחים החדשים המוצעים. עוד הוסיף ב"כ העורר כי בעבר העורר היה משוחרר לחלופת מעצר במשך מספר חודשים ללא הפרה, והמפקחים עליו אישרו זאת. לאור הצהרת הסניגור, בית המשפט (השופט א' יעקב) קבע כי קיימות ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו של העורר. מאחר שב"כ העורר הציע חלופת מעצר אחרת מזו בה שהה העורר עד למעצרו הנוכחי הורה בית המשפט גם על הגשת תסקיר בעניינו תוך 21 יום.

7.

ביום 16.8.2010 הודיעו ב"כ הצדדים כי תסקיר המבחן טרם הוכן מהטעם שלאחרונה הופנה העורר לאבחון שירות מבחן בהליך מעצר נוסף, ועליו נודע לב"כ העורר בהליך הנוכחי רק עתה (בהליך האחר העורר מיוצג על ידי ב"כ שונה).

על כן, התבקשה דחיית הדיון לצורך השלמת האבחון בשני התיקים ולצורך קבלת תסקיר לגבי העורר בהליך הנוכחי. בית המשפט קיבל את הבקשה וקבע מועד שעד אליו יכין שירות המבחן תסקיר אודות העורר. גם מועד זה נדחה לבקשת שירות המבחן ונקבע מחדש ליום 12.9.2010. לדיון ביום 12.9.2010 עדיין לא הוגש תסקיר ועל כן העורר ביקש את דחיית הדיון תוך שטען שאי הגשתו למועד קרוב תחייב את שחרורו. המשיבה מצידה עמדה על כך שהתנגדה לשליחת העורר לקבלת תסקיר אך הסכימה לדחיית הדיון. בית המשפט (השופטת מ' ברנט) דחה את מועד הדיון ליום 16.9.2010 וקבע כי אם לא יוגש תסקיר עד למועד זה, יתקיים הדיון הנדחה ללא תסקיר.

החלטת בית המשפט המחוזי נשוא הערר

8.

ביום 16.9.2010 התקיים דיון בפני השופטת ברנט בלי שהוגש תסקיר מבחן. לפי טענת המשיבה שירות המבחן לא היה מודע שהיה עליו להגיש את התסקיר לאותו יום. המשיבה שבה וטענה כי אין כל חלופת מעצר בעניינו של העורר שתמלא את מטרות המעצר. שכן, העורר ביצע את העבירות המיוחסות לו בעת שהיה נתון במעצר בית מלא, ולפי הפסיקה די בנתון זה על מנת לעצרו עד תום ההליכים. המשיבה הוסיפה כי העורר ביצע את המיוחס לו שעה שתלויים ועומדים בעניינו שני מאסרים על תנאי וכי העורר כבר הפר בעברו מעצר בית בו היה נתון. לפיכך, לא ניתן לתת בו אמון. כמו כן, מספר ימים טרם הגשת כתב האישום הנוכחי הוגש נגדו כתב אישום נוסף ובקשת מעצר בבית משפט השלום בנתניה. יתרה מזאת, אופי המעשים ותכנונם יחד עם אחרים, בצירוף עברו הפלילי העשיר של העורר - מעידים על מסוכנות גבוהה.

9.

העורר מצידו, טען בדיון שלפי הפסיקה, העיכוב בהגשת התסקיר, חרף הוראת בית המשפט להגישו ליום 21.7.2010, מטה את הכף לטובת שחרורו. עוד טען כי אומנם קיימות ראיות לכאורה אך עם זאת יש גרסה מול גרסה. העורר הוסיף גם כי יש לו טענת אליבי כיוון ששהה במעצר בבית בפיקוח וכי אילו היו חוקרים אותו תכוף לאירוע הוא יכול היה לומר מי פיקח עליו אותו זמן. העורר טען כי בשקילת מסוכנותו יש לקחת בחשבון את העובדה שנעצר רק לאחר חודשיים מיום האירוע. כמו כן, אומנם אין חולק על כך שהעורר בעל עבר פלילי מכביד וכי בעבר הפר הוראות חוקיות. אך, לפי הפסיקה השאלה האם לשחררו נקבעת ממקרה למקרה לפי טיב ההפרה ונתונים נוספים. במקרה זה, כך טען העורר, יש להתחשב גם בכך שמאז האירוע חלפו חמישה חודשים וכי בחודשיים מתוכם היה משוחרר למעצר בית. העורר גם הוסיף כי יש לבחון חלופת מעצר טיפולית שכן מגיליון הרשעותיו עולה שהוא מכור לסמים. המשיבה, בתגובה, הדגישה כי העורר נעצר רק לאחר חודשיים מאחר שהוא לא אותר בבית אימו, עליו הצביעו המתלוננים כמקום מגוריו, ובכל מקרה גם אם מדובר בטעות אין הצדקה להמשיך בה.

10.

ביום 19.9.2010 בית המשפט המחוזי (השופטת מ' ברנט) הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט קבע כי העורר ביצע לכאורה את המיוחס לו בכתב האישום באלימות ותוך הכנה מוקפדת ומתוכננת, יחד עם אחרים, בשל עניין של מה בכך, תוך הפרת תנאי מעצר בית שהוטלו עליו בתיק אחר. עוד הדגיש בית המשפט כי לא מדובר בהפרה ראשונה של תנאי מעצר בית, שכן בעבר כבר הפר העורר תנאי מעצר בית בתיקים אחרים. בהקשר זה אזכר בית המשפט פסיקה בה נקבע כי

הפרת תנאי שחרור, ובייחוד הפרת תנאי מעצר בית, גוררת בדרך כלל מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט הוסיף כי העורר בעל עבר פלילי מכביד וכי לאחרונה אף הוגש נגדו

כתב אישום המייחס לו עבירות סמים. על כן, בית המשפט קבע כי מהפרת החלטות בית משפט ועקב עברו הפלילי של העורר עולה שלא ניתן לתת בו אמון. כן מעשיו החמורים מלמדים על מסוכנות. נוכח האמור לעיל, הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

הערר והדיון בו

11.

העורר טען כי לפי הפסיקה אי הגשת התסקיר במועדו, לאחר שבית המשפט הורה על הגשתו, הנה נסיבה אשר מטה את הכף לטובת שחרור לחלופת מעצר זמנית, עד לקבלת תסקיר המעצר. העורר הוסיף וטען כי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 19.9.2010 לא יכול היה להורות על מעצר עד תום ההליכים מאחר שבהחלטה מיום 21.7.2010 נקבע כי ההכרעה בעניינו של העורר תינתן לאחר הגשת תסקיר. כן הסטייה מההחלטה נעשתה ללא צידוק סביר. העורר גם שב והזכיר כי נעצר רק לאחר חודשיים מיום האירוע, ומוסיף כי לא היה קושי לאתרו משום שהיה נתון במעצר בית מלא בפיקוח ערבים בתיק אחר. העורר מזכיר גם כי מסדר הזיהוי נערך רק לאחר חודשיים מיום האירוע וכי תיאור המתלוננים שנמסר בסמוך לאירוע את מבצע העבירות אינו תואם לחזות העורר. בהתחשב באמור לעיל, ביקש העורר מבית משפט זה להורות לבית המשפט המחוזי לקיים דיון בבקשת המשיב למעצרו עד תום ההליכים נגדו, בהתבסס על תסקיר מעצר בהתאם להחלטה מיום 21.7.2010.

12.

בא כוח המשיבה הסכים, בתשובה לשאלה ששאלתי, כי סטייה מהחלטת השופט יעקב בעניין הגשת תסקיר יוצרת תחושת אי נוחות. עם זאת הגיש, במהלך הדיון תסקיר שלילי שהוגש לבית משפט השלום בעניין הנוסף המתנהל נגד העורר. בתסקיר זה אין המלצה לשחרור. לדבריו בנסיבות אלה החזרת הדיון לשם קבלת תסקיר גם בעניין שלפנינו יהווה מהלך מיותר. הוא תומך בהחלטת בית המשפט המחוזי. מנגד טען בא כוח העורר כי יש לקבל תסקיר בתיק הנוכחי, ולא בתיק האחר. וכי יש באמתחתו חלופות אחרות שראוי לשקלן.

13.

לטעמי, היה בית המשפט המחוזי מיטיב לעשות אילו המתין לקבלת התסקיר עליו הורה השופט יעקב.

בית המשפט יכול היה להורות על השארת העורר במעצר אף שלא התקבל תסקיר. ה"דילוג" בין ההחלטה על קבלת התסקיר לבין ההחלטה שהורתה על מעצרו עד תום ההליכים ללא תסקיר פגעה בציפיותיו של העורר. שקלתי אם להחזיר את הדיון לשם קבלת תסקיר. בסופו של דבר שוכנעתי כי אין לעשות כן משום שלגוף העניין ההחלטה שניתנה, חרף אי הגשת תסקיר, נכונה היא ואין מקום למהלך סרק. יש בענייננו צרוף נסיבות המצביע על כך שאין לשחרר את העורר לשום חלופת מעצר. בראש ובראשונה העובדה שהעבירה נעברה לכאורה כשהעורר היה אמור להיות במעצר בית מלא, אומנם ללא איזוק, והוא לכאורה הפר אותו. בעברו של העורר (לפני 5 שנים) הפרה קודמת של מעצר בית.

אין ליתן איפוא בעורר אמון ואין לשחררו לשום חלופת מעצר. על כך נוסיף את המסוכנות הנשקפת מהמעשים אותם ביצע לכאורה, את עברו הפלילי, ואת התיק הנוסף שנפתח לו בו הוגש תסקיר (בתיק האמור נעצר העורר בהסכמה עקב מעצרו בתיק הנוכחי, ובכפוף לאפשרות לבקש עיון חוזר). כל אלה תומכים בהחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים ולא לשחררו לחלופת מעצר.

14.

על כן דוחה אני את הערר.