בש"פ 8136/02 תמזי (בן משה) קוצובאשווילי נ. מדינת ישראל

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, בעקבות הגשתו של כתב אישום המייחס לו מספר עבירות ובמרכזן עבירה של סחר בנשים למטרת זנות וסרסרות למעשה זנות. כתב האישום מפרט שלושה מקרים בהם הובאו נשים תוך גניבת הגבול ממצרים, ולאחר זאת הן נרכשו על ידי העורר עצמו או אחר שפעל בשיתוף עמו, והנשים הובלו למה שמוגדר כ"מכונים" שם הועסקו בזנות.

בא כוחו המלומד של העורר, עו"ד בר עוז, סבור שבדיקה מדוקדקת של הראיות המצויות בידי המשיבה מלמדת שאין באלו די לבסס את הרשעת העורר. דבריו מכוונים בעיקר לאישומים השני והשלישי, וביחס אליהם נטען כי אין בראיות המשיבה להוכיח את טענתה כי העורר ביצע עבירה של סחר בנשים לעיסוק בזנות. זאת ועוד, לטענת בא כוח העורר גם זיהוי שולחו כמי שהיה מעורב במעשי הסחר נשוא האישום הראשון הנו פסול, הואיל וזיהוי זה נערך על פי תצלום יחיד של העורר אשר הוצג בפני אחת המתלוננות (טטיאנה). לנוכח כל האמור, עתר בא כוח העורר לשחרר את שולחו בערובה.

2.הראיה המרכזית לעניין הסחר בנשים לעיסוק בזנות עתידה להיותה עדותה של טטיאנה. היא מסרה במהלך חקירתה כי הובאה לאולם כלשהו שם נכחו העורר, אחיו שלמה ואדם נוסף. שלמה הרים את הגופיה שלבשה על מנת לבחון את גופה, ולאחר שנחה דעתו הודיעו לה שלמה והעורר כי בחרו בה ובאישה נוספת. בעקבות כך הוסעו שתי הנשים לדירה כלשהי, ומאז ואילך הועסקו בזנות.

באשר לשני האישומים האחרים - על פני הדברים נראה כי העורר לא השתתף ב"קנייתן" של אולגה ואוקסנה, ומי שעשה זאת היה אחד, סוריק. ביחס לזה האחרון נטען כי הוא שותפו של העורר, והראיה לכך מצויה בעדותן של שלוש המתלוננות לפיהן המכון אליו הובלו ושם הועסקו בזנות נוהל על ידי העורר.

העולה מהאמור הוא, שגם בהעדר ראיה ישירה להוכחתה של עבירת הסחר בנשים לשם עיסוק בזנות באישומים השני והשלישי, אין זה ברור כלל שהעורר עתיד להיות מזוכה בדינו, הואיל ומתוך העדויות עולה לכאורה שהעורר ידע שהמתלוננות נקנו בכסף מלא לצורך העסקתן במכונים אותם ניהל. כך או כך, ביחס לאישום הראשון קיימת גם קיימת עדות מפלילה הכוללת את כל רכיביה של עבירת הסחר בנשים, ועניין זה לבדו יש בו, על פי השקפתה של הפסיקה, להצדיק את מעצרו של העורר עד תום ההליכים. אכן, בית המשפט מצווה לבחון את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר, אולם גם נקבע כי עקב חומרתן של העבירות מן הסוג הזה והצורך להלחם בהן, יש לעצור את המעורבים בביצוען עד תום ההליכים, למעט מקרים חריגים שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם. מכאן דעתי כי דינו של הערר להידחות, וכך אני עושה.