בש"פ 8151/08 מדינת ישראל נ. אוטר-תומר גיאורגדזה

זוהי בקשה להארכה שניה של מעצר המשיבים בתשעים ימים על פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ).

1.

המשיבים עומדים לדין בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בעבירות של שוד, הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו והפרת הוראה חוקית. על פי המתואר בכתב האישום ביום 7.10.2007 ניסה המשיב 1 למשוך מידו של עובר אורח (להלן: המתלונן ) בכוח את תיק הפאוץ' שנשא. כאשר המתלונן התנגד לכך הכה אותו המשיב 1 באגרוף בפניו וחטף מידו מכשיר טלפון סלולארי והחל להימלט. המתלונן קפץ על המשיב 1 והפיל אותו ואז קפץ המשיב 2 על המתלונן ובעט במצחו וכשנפל ארצה הכה אותו באגרופים בראשו ובעט ברגליו, ביטנו וגבו והחל להימלט אף הוא. משראו המשיבים כי המתלונן רודף אחריהם שב המשיב 2 והכה את המתלונן באגרוף בפניו. כוחות משטרה שהגיעו למקום איתרו את המשיבים אך הם ברחו בריצה והתעלמו מכך שנקראו לעצור. אחד השוטרים תפס את המשיב 2 אך הוא התנגד למעצרו ונאבק עם השוטר ואף השליך את מכשיר הטלפון הסלולארי וניסה לדרוך עליו. כן נאמר בכתב האישום כי המשיב 1 ביצע את המעשים בעת שהיה אמור לשהות במעצר בית על פי החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בהליך אחר המתנהל נגדו.

2.

עם הגשת כתב האישום, ביום 3.10.2007, עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים נגדם. ביום 6.1.2007 נעתר בית המשפט המחוזי (השופט נ' הנדל) לבקשה בכל הנוגע למשיב 2 בקובעו כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת המעשים המיוחסים לו וכי יש לדחות את טענותיו בדבר חולשת הראיות. עוד קבע בית המשפט כי קמה נגד המשיב 2 עילת מעצר של מסוכנות וכי נוכח אופי המעשים המלמדים על אישיותו לא ניתן ליתן בו אמון ועל כן אין מקום לשחררו לחלופת המעצר שהוצעה על ידו והוא הורה על מעצרו. ערר שהגיש המשיב 2 על החלטה זו נדחה ביום 19.11.2007 על ידי בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן), בציינו כי מעשיו של המשיב 2 מעידים על מסוכנותו המובנית לשלום הציבור ובטחונו וכי לא ניתן ליתן בו את האמון הנדרש לצורך שחרור לחלופת מעצר. אשר למשיב 1 הרי שהדיון בעניינו נדחה בשל חלופי סנגורים, וביום 21.11.2007 הגיש המשיב 1 בקשה לשחררו ממעצר נוכח העובדה שהוא מצוי במעצר משך תקופה העולה על 30 יום ומשפטו טרם החל. בקשה זו נדחתה ביום 22.11.2007 על ידי בית המשפט המחוזי, בקובעו כי כיוון שביום 28.10.2007 הוקרא כתב האישום בנוכחת בא-כוחו של המשיב 1 והוא הסכים לראות בהקראה זו כתחילת המשפט, הרי שאף שנפלו פגמים בהליך התקיימה תכליתו של סעיף 60 לחוק המעצרים. ערר שהגיש המשיב 1 על החלטה זו התקבל על ידי בית משפט זה (הנשיאה ד' ביניש) במובן זה שנקבע כי כיוון שהמשיב 1 לא נכח בישיבה בה הוקרא כתב האישום הוא אכן נתון במעצר שלא כדין. עם זאת נקבע כי המשיב 1 לא ישוחרר ממעצרו אלא יובא בפני שופט תורן להקראת כתב האישום ואין מניעה להאריך את מעצרו (החלטות מיום 3.12.2007 ומיום 10.12.2007 בבש"פ 9997/07). ביום 11.12.2008 הודיע המשיב 1 כי הוא מסכים לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר אך ביקש לשחררו לחלופת מעצר בקהילה סגורה לגמילה מסמים. נוכח המלצה שלילית של שירות המבחן הסכים עם זאת המשיב 1 ביום 15.1.2008 לבקשת המעצר ובית המשפט הורה בהסכמה על מעצרו עד תום ההליכים.

משחלפו תשעה חודשים ומשפטם של המשיבים לא הסתיים עתרה המבקשת, להארכת מעצרם על פי סעיף 62 לחוק המעצרים ובית המשפט נעתר לבקשה בהסכמת המשיבים והאריך את המעצר בתשעים ימים (ראו החלטת השופט א' גרוניס מיום 9.7.2008 בבש"פ 6167/08).

3.

משלא נסתיים משפטם של המשיבים גם בתום תקופת ההארכה, עותרת המבקשת להארכת מעצרם בשנית בתשעים ימים. המבקשת טוענת כי יש להורות על ההארכה הנוספת נוכח מסוכנותם המוחשית של המשיבים הנלמדת ממעשיהם החמורים בכך ששדדו עובר אורח תמים ואף ניסו להימלט ולהתנגד למעצרם. המבקשת מוסיפה ומדגישה את האלימות הקשה בה נהג המשיב 2 באירוע ועוד היא טוענת כי בעניינם של המשיבים קיים חשש ממשי לשיבוש מהלכי משפט ולהימלטות מאימת הדין נוכח העובדה שהם לא צייתו להוראות השוטרים, המשיב 1 נמלט והמשיב 2 נאבק עם השוטר והתנגד למעצרו. המשיב 1 אף ביצע את המעשים תוך הפרה של תנאי מעצר בית שנקבעו לו והתסקיר שהוגש בעניינו מלמד על נטיה מובהקת להתנהגות רצידיביסטית. עוד מציינת המבקשת לשני המשיבים הרשעות קודמות הכוללות עבירות סמים ורכוש. אשר לקצב ניהול המשפט מציינת המבקשת כי אמנם חלו עיכובים שונים בשל חלופי ייצוג של המשיבים ובשל בעיות בהעתקת חומר החקירה. עם זאת בשלב הנוכחי הסתיים הליך של טענות זוטא וכן הסתיימה שמיעת הראיות וביום 11.9.2008 החלו להישמע סיכומי המבקשת, אך אלו הופסקו מאילוצי בית המשפט, ומועד נוסף לצורך סיכומים נקבע ליום 24.11.2008.

4.

המשיבים מצידם סבורים כי אין מקום להארכה נוספת של המעצר. המשיבים טוענים כי מדובר בתיק קטן אשר אין כל הצדקה כי תתאפשר בו הארכת מעצר שניה, וכי כיוון שהתיק קבוע לסיכומים רק לסוף חודש נובמבר נראה כי תידרש הארכת מעצר נוספת, ולכך וודאי שאין כל הצדקה. המשיב 1 מדגיש כי בהחלטת הנשיאה ביניש נקבע כי משפטו לא החל במועד, וכי בשלב זה, לאחר שלא היה די בהארכת מעצר אחת, יש ליתן לכך משקל ולהורות על שחרורו. המשיב 2 טוען כי בית המשפט לא הורה בעניינו על הגשת תסקיר מעצר, וכי נוכח פרק הזמן הארוך שבו הוא שוהה במעצר השתנתה נקודת האיזון ויש מקום להורות על הגשת תסקיר בעניינו. כן טוען המשיב 2 כי עברו הפלילי ישן יחסית והעבירה האחרונה בה הורשע בוצעה לפני שש שנים.

5.

דין הבקשה להתקבל. המעשים המיוחסים למשיבים חמורים הם עד מאוד. לפי הנטען תקפו המשיבים לאור יום עובר אורח אשר צעד ברחובה של עיר לאחר שהתנגד לנסיונם לחטוף ממנו את התיק שנשא או להשיב לעצמו את מכשיר הטלפון הסלולארי שחטפו מידיו. אם בכך לא די ניסו המשיבים על פי הנטען להימלט מגורמי אכיפת החוק והמשיב 1 אף ביצע את המעשים בעת שאמור היה לשהות במעצר בית על פי החלטת בית המשפט בתיק אחר בו הוא עומד לדין. בכך יש כדי ללמד כי למשיבים אין כל מורא מפני החוק ומכאן מסוכנותם והמסקנה כי אין ליתן בהם אמון לצורך שחרור לחלופת מעצר. מסקנה זו מתחזקת בעניינו של המשיב 1 נוכח תסקיר שירות המבחן שלא המליץ על שחרורו לחלופת מעצר בציינו כי התרשם מנטיה להתנהגות עבריינית רצידיביסטית, מקושי בהצבת גבולות ומכך שלהליכים משפטיים ועונשיים אין עליו אפקט הרתעתי. אכן קצב ניהולו של המשפט בעניינם של המשיבים אינו משביע רצון בשל עיכובים שונים שאירעו בראשית הדרך. יחד עם זאת, בתקופת ההארכה הנוכחית הסתיימה שמיעת הראיות בתיק, החלו להישמע סיכומי המבקשת והמשפט מצוי בשלבי סיום ממש ולקראת הכרעת הדין.

אשר על כן, מעצרו של המשיב מוארך בתשעים ימים החל מיום 9.10.2008 או עד למתן פסק-דין בת.פ. 8291/07, לפי המוקדם ויש לקוות כי פסק-הדין אכן יינתן במהלך תקופת האורכה הנוספת.