בש"פ 8164/13 לביא מיננדי נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט צ'

קפאח )

מיום 27.11.2013 במ"ת 25075-11-13, בגדרה הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

1.

כנגד העורר, אזרח צרפת ושחקן לשעבר בקבוצת הכדורגל הכח רמת גן, הוגש ביום 13.11.2013 כתב אישום, המייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק ), חטיפה לשם סחיטה ולשם חבלה חמורה לפי סעיפים 372 ו-374 לחוק, סחיטה בכוח ואיומים לפי סעיפים 427 רישא ו-428 רישא לחוק, נשיאת נשק שלא כדין לפי סעיף 144(ב) לחוק וחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיפים 329(1) ו329(2) לחוק.

2.

כתב האישום הכולל ארבעה אישומים, מגולל מסכת מעשים של אלימות קשה, איומים והטרדות על רקע חובותיו הנטענים של המתלונן

לחלק מן הנאשמים. עניינו של העורר מתמצה באישום הרביעי ולפיו ביום 22.10.2013 הגיע העורר יחד עם נאשמים 3-1 בכלי רכב אל גינה ציבורית בה שהה המתלונן. על פי הנחייתו של נאשם 1 בשם שאול פרץ (להלן: שאול ), תקפו הארבעה את המתלונן, כאשר במהלך התקיפה הכה אותו שאול באמצעות הקביים בהם נעזר בהליכתו, ואף שבר אגב כך את אחד הקביים. לאחר מכן כפו הארבעה על המתלונן באמצעות איומים להצטרף אל כלי הרכב עמו הגיעו והסיעו אותו אל שטח חולי פתוח. בהגיעם אל השטח, ולאחר חילופי דברים ואיומים באשר לתוצאות החמורות הצפויות למתלונן אלמלא יפרע את חובו הנטען, החליט שאול לירות במתלונן תוך שהוא מעניק לו "בנדיבותו" הרבה את האפשרות לבחור בין ירייה אחת בפיקת הברך לשתי יריות בבטן. שאול ניסה לירות במתלונן אולם נתקל במעצור בנשקו, שלאחריו המשיך בניסיון הירי עד שנתקל במעצור נוסף. לבסוף, הצליח להפעיל את האקדח וירה בירכו השמאלית של המתלונן. כתוצאה מהירי ומן התקיפה שקדמה לו נחבל המתלונן – שנורה בשתי ירכיו על ידי שאול באירוע קודם כפי שמפורט באישום השני – בכל חלקי גופו ונזקק לאשפוז של מספר ימים בבית החולים. בזמן שהתנהלו חילופי הדברים האמורים ובעת ניסיונותיו החוזרים של שאול לירות במתלונן, עמד העורר בסמוך למתרחש ובחלק מהזמן אף השגיח על המתלונן.

3.

בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה להורות על הארכת מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים. בהחלטתו מ יום 27.11.2013 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה בקובעו כי נוכח מעורבותו הישירה בהכאת המתלונן, ובשל העובדה כי לנגד עיניו ניסה שאול שוב ושוב לירות במתלונן, יש לראות את העורר כמבצע בצוותא של העבירות. עוד נקבע כי היותו של העורר תייר בארץ יוצרת חשש משמעותי כי אם ישוחרר ינסה להימלט מפני אימת הדין.

4.

על כך נסב הערר שבפניי. לטענת העורר, אין לראותו כמבצע בצוותא שכן באירוע הירי היה פאסיבי לחלוטין. עוד טוען העורר כי אינו מעורב כלל בסכסוך המתמשך בין כל הנאשמים לבין המתלונן, הוא מכיר שטחית רק את נאשם מס' 2 שאליו נתלווה לפי בקשתו, ולכל היותר ניתן היה להעמידו לדין בעבירה של אי מניעת פשע.

העורר טען כי לאור נסיבותיו האישיות היה מקום לאמץ את חלופת המעצר, בדירה הנמצאת בעכו, אשר תיצור ריחוק גיאוגרפי מן המתלונן המתגורר בתל אביב. אשר לחשש מפני הימלטות, הציע העורר כי יוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ, מה עוד שדרכונו נמצא ממילא במשטרת ישראל. העורר הצביע על כך שלגבי נאשם מספר 6 הורה בית המשפט על הגשת תסקיר מעצר, למרות עברו הפלילי המכביד כולל הרשעות קודמות בעבירות נשק, אלימות, סמים ורכוש.

5.

אקדים ואומר כי

איני רואה להשוות את עניינו של העורר לעניינו של הנאשם מספר 6, שהאישום המיוחס לו הוא סחיטה באיומים, בעוד שלעורר מיוחסת, בין היתר, העבירה הנכבדה של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין. האישום הרביעי, המיוחס גם לעורר, מתאר סצינה מעוררת חלחלה של אלימות קשה ומבחינה זו, ברי כי ניתן לייחס לעורר מסוכנות, ואזכיר כי אף מתקיימת חזקת מסוכנות על פי סעיף 21(א)(1)(ג(4)) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ). לכך יש להוסיף, כי לאחר חקירתו הראשונה העורר שמר על זכות השתיקה, מה שאינו מסייע להפיג את חזקת המסוכנות.

על פניו, יש ממש גם בעילה של שיבוש הליכי משפט. ניכר שהמתלונן חושש עד מאוד, ולא בכדי, מה שמעורר את החשש כי שחרורו של העורר עשוי להשפיע עליו, ולכך יש להוסיף כי העורר אינו אזרח ותושב ישראל.

6.

על אף האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שלעורר אין כל קשר ממשי אל חבורת הנאשמים שבכתב האישום, והוא אינו מכיר כלל את המתלונן. העורר אף אינו דובר עברית, ותוך כדי האירוע הוא שוחח עם הנאשם 2 בצרפתית. מכל מקום, מעורבותו של העורר בסצינת האלימות מושא האישום הרביעי, לא קשורה כלל למתלונן או לשאול ולנאשמים האחרים, מה שמקהה את החשש למסוכנות כלפי המתלונן או את החשש כי יצור קשר במישרין או בעקיפין עם המתלונן.

סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, מצווה על בית-המשפט לבחון אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה וקביעת תנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם פחותה. בנסיבות דכאן, כאשר מעורבותו של העורר נחזית כהיגררות אחר נאשם 2; בהתחשב בכך שלעורר לא הייתה ככל הנראה היכרות קודמת עם הנאשמים האחרים; בהתחשב בכך שלא הכיר את המתלונן קודם לכך; בהתחשב בכך שאין לו עבר פלילי ידוע; ובהתחשב בכך שהמשפט עשוי להתארך זמן רב בעוד שהיקף מעורבותו של העורר באישום הרלבנטי אינה ברורה (המתלונן אומר בשורה אחת במהלך הודעתו הארוכה, כי כל הארבעה היכו אותו) – בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון אפשרות לקיומה של חלופת מעצר.

אשר על כן , הערר מתקבל במובן זה שהדיון מוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת לבחון קיומה של חלופת מעצר הולמת, וככל שיסבור בית משפט קמא כי ראוי להקדים ולהגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, הוא רשאי להורות כן.