בש"פ 8178/02 עזמי מזריב נ. מדינת ישראל

זו החלטה משותפת בעניינם של שני העוררים אשר נעצרו במצוותו של בית המשפט המחוזי בנצרת עד תום ההליכים. הם הובאו לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות: סחר בסם מסוכן ונסיון לייבא סם, קשירת קשר לבצע פשע ונסיון לתקיפה לשם סחיטה. לעזמי יוחסו עבירות נוספות: הדחת קטין לסמים מסוכנים, אספקת סם והחזקתו שלא לשימוש עצמי, וכן שימוש בסם מסוכן.

תמציתה של הפרשה המיוחסת לשניים היא, שהעוררים קשרו עם אחר, יוסף אבו-רייא, לייבא 6 ק"ג של סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל. על פי התוכניות שטוו ביחד עם תושב ירדן, אבו-פאהד (להלן: "אבו-פאהד"), היה זה האחרון אמור לספק את הסם תמורת תשלום בסך של 350 אלף דולר. העוררים שילמו מקדמה עבור הסם, אך לא קיבלו תמורה, הואיל ואבו פאהד טען כי נאלץ לזרוק את הסמים לאחר שחיילים ירדנים הבחינו בו. בעקבות זאת החליטו עזמי ויוסף לצאת לירדן כדי לחטוף את אבו פאהד ולאלצו להשיב להם את הכסף או למסור להם את הסם המובטח. בחודש יולי 2000 חצו השניים את הגבול בגניבה, ושכרו דירה ברבת עמון. בשלב זה, הצטרפה אליהם חברתו של עזמי, אינס, אותה הזעיק עזמי להצטרף אליו כדי לפתות את הירדני להגיע לדירה בה התאכסנו, אך מטרת הקשר סוכלה כאשר השלושה נעצרו על ידי כוחות הביטחון בירדן. ביחס לעזמי נטען עוד, כי מאז מרץ 2002 הוא נהג לספק לחברתו, שהיתה אז קטינה, סם מסוכן מסוג אקסטזי.

המשיבה עתרה בפני בית המשפט המחוזי למעצרם של שני העוררים עקב מסוכנותם, ולאור קיומה של תשתית ראיות להוכחתו של כתב האישום. בית המשפט נעתר לבקשה זו, ומכאן העררים שבפני.

כאמור, ג'ון לא נסע עם מי שנטען כי היו שותפיו לירדן, אך נגדו ניצבת עדותה המפלילה של אינס, ממנה עולה, כי הוא היה שותף מלא לקשר לייבא סם מסוכן לישראל. על פי גרסתה, טלפן עזמי אליה מירדן וביקשה להגיע אליו בדחיפות. הוא גם אמר לה כי ג'ון עתיד לטפל בכל הסידורים הדרושים לנסיעה זו. ואכן, היה זה ג'ון שהוביל את אינס למשרד הפנים כדי להאריך את דרכונה, והוא היה זה שהסיע אותה לגבול עם ירדן, ומסר לידיה טלפון סוללרי וכן סכום של 200 דולר. אינס הוסיפה בהודעה שנרשמה מפיה בתאריך 8.8.02, כי במהלך הנסיעה לכיוון הגבול, סיפר לה ג'ון שהיה אמור להעביר סמים לאנשים כלשהם מאזור באר-שבע, אך הסמים אבדו, ובעקבות כך הופנו לעברו איומים, וזו היתה הסיבה לפנייתו לעזמי כדי שיסייע בידו לאתר את שותפו הירדני.

לטענת המשיבה, עדותה של אינס נתמכת גם בעדותו של יוסף אבו-ריא, ושתיהן יחד עומדות בבסיס האישום נגד עזמי. לראיות אלו מתווספת עובדה תמוהה נוספת הטעונה הסבר, והכוונה להחלטתו עזמי לגנוב את הגבול ולא לחצות אותו באופן חוקי כדרכן של הבריות. דרך יציאה זו לכשעצמה מצביעה על אפשרות שפניו של עזמי לא היו לגביית חוב תמים, אלא למעשה אסור אחר. אותו "מעשה אסור" התברר במהלך חקירת שותפו למעשה, יוסף אבו-רייא, שבהודעה אשר נרשמה מפיו בתאריך 8.8.02 מסר, כי לאחר שחצו את הגבול לירדן, פגשו הוא ועזמי את אחד, אבו חסאן, שבביתו בכראמה לנו. יוסף טען, כי משיחותיהם של אבו חסאן ועזמי באותו לילה הבין, כי כניסתם לירדן לא נועדה להשבת חוב, אלא היתה קשורה בענייני סמים. ביום המחרת נסעו עזמי, יוסף ואבו חסאן לביתו של אבו פאהד, ואחר כך למד יוסף מפיו של עזמי, כי אבו פאהד טען באוזניו שנאלץ להיפטר מהסמים הואיל וחשש כי ייעצר על ידי חיילים ירדניים. בעקבות כך החליט עזמי לחטוף את אבו פאהד, להביאו לישראל, ולאלצו למסור לו את הסם או את הכסף ששולם תמורתו. יוסף גם ידע לתאר את חלקה של אינס בפרשה והמטרה אשר בגינה הובאה לירדן, היינו, לפתות את אבו פאהד להגיע לדירה על מנת לאפשר את חטיפתו.

עיננו הרואות, כי גרסתם של יוסף ואינס משתלבות ומשלימות זו את זו, ואם היא תזכה לאמונו של בית המשפט, די יהיה בהן לבסס את הרשעת העוררים. עם זאת, בפיו של בא-כוחו של עזמי, עו"ד שפיגל, היתה טענה נוספת, לאמור, לידי המשיבה לא הגיע חומר חקירה שנאסף על ידי שלטונות ירדן, ואפשר שבחומר זה מצויות ראיות העשויות לסייע לעזמי להוכיח את חפותו. משהדבר נשלל ממנו, כך סבור עו"ד שפיגל, יש לקבוע כי מערכת ראיותיה של המשיבה לוקה בחסר אם לא למעלה מכך, ועל כן אין מקום להורות על מעצרו של עזמי, מעצר שעלול להיות ממושך עקב מורכבותו של התיק.

אני ער למצוקתו של עזמי ובא-כוחו, אך אינני סבור כי יש בה להוביל לשחרור העוררים. כאמור, הראיות המצויות כיום בידיה של המשיבה, הן בעלות משקל רב, הואיל ומקורן בדברים שבאו מפיהם של אלה אשר היו מעורבים בפרשת הניסיון לייבא את הסם המסוכן מירדן לישראל. האפשרות שבידי שלטונות ירדן חומר חקירה העשוי לסייע לעזמי, היא בשלב זה בבחינת סברה שאינה נסמכת על דבר, ומכל מקום גם אם יש בה ממש, אין בה כדי לגרוע ממשקלן של הראיות המפלילות שמקורן בשניים אשר היו מעורבים בפרשה עד צוואר. עם זאת, טוב תעשה המשיבה אם תפעל אצל שלטונות ירדן כדי לקבל את חומר החקירה המצוי בידיהם, ואם עיון בחומר זה יאמת את האפשרות עליה הצביע עו"ד שפיגל, הוא יוכל לפנות לבית המשפט בבקשה לעיון חוזר בשאלת המעצר.

באשר למסוכנותם של העוררים, נדמה כי אין צורך להרבות מלים. אם תוכחנה העובדות אשר יוחסו להם, כי אז יש לנו עניין עם מי שרתמו את עצמם, תמורת בצע כסף, להפצתו של נגע הסמים, ובהיקף רחב, והלכה היא שמי שחוטא בתחום זה, תרופתו במעצר למעט מקרים חריגים עליהם לא נמנים העוררים.

לנוכח כל האמור, העררים נדחים.