בש"פ 8188/02 נידל אלמדיגם נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נטען, כי במהלך סכסוך בין משפחות ברהט שלף העורר אקדח בו הוא מחזיק שלא כדין, וירה לעבר המתלונן ואחר. כתוצאה מאותו ירי, נפצע המתלונן ברגלו. בגין עובדות אלו יוחסה לעורר עבירה של חבלה בכוונה מחמירה, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

בערר שבפני טענו באי כוחו המלומדים של העורר, כי הטענה בדבר פציעתו של המתלונן מעוררת תהיות, הואיל ומחד לא נמצא בירכו של המתלונן פצע יציאה של קליע, ומאידך לא נמצא קליע כלשהו בגופו. ענין נוסף אותו טענו באי כוח העורר הוא, כי הגרסה לפיה החזיק העורר בנשק וירה ממנו נסמכת על עדותו של המתלונן ואחיו, דא עקא, בגרסתם של אלה יש סתירות שלפחות בשלב הזה אין להן הסבר. לנוכח כל האמור, סבורים באי כוח העורר כי תשתית הראיות לכאורה נגד שולחם רעועה ואין בה לבסס הרשעה, אך גם היא קיימת , נכון להסתפק בחלופת מעצר.

אני שותף לדעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הדרך בה נהג העורר, אם תוכח במהלך המשפט, יש בה להצביע על מי שגלומה בו סכנה לציבור. יש לזכור כי הויכוח בין המשפחות שבמהלכו נעשה שימוש בנשק חם, היה ויכוח של מה בכך, שרבים כמותו במקומותינו והוא נפתר בדרך כלל בדו-שיח תרבותי. החלטתו של העורר, שהנו בעל עבר פלילי, לעשות שימוש בנשק חם כדי לגמול ליריביו, היא התנהגות אלימה אשר עלולה לחזור על עצמה, ועל מנת לקדם את הרעה אין די בחלופת מעצר ודרוש מעצר ממש. חרף זאת הייתי נוטה לשקול את שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אם זו תימצא ראויה, ובלבד שכלי הנשק בו נעשה שימוש והמוחזק שלא כדין, היה נתפס. קיומו של נשק זה ושחרורו של העורר ממעצרו, הם שילוב מסוכן העלול להוביל למעשי אלימות נוספים, ואת העניין הזה יש למנוע.

הערר נדחה.