בש"פ 8193/09 ראיד צאלח נ. מדינת ישראל

זהו ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 17.9.2009 (כב' השופטת ח' כוחן), בה נדחה ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו) מיום 3.9.2009 (כב' השופט ע' דרויאן) לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

1.

העורר, תושב האזור, עומד לדין בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בעבירות של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, החזקת נכס החשוד כגנוב וכניסה לישראל שלא כחוק. מכתב האישום עולה כי ביום 23.8.2009 שהה העורר בישראל, כשאין בידו אישור כניסה או שהייה על-פי דין, ובאותן נסיבות החזיק בסם מסוכן מסוג קוקאין שמשקלו 7.97 גרם

נטו, מחולק ל-12 מנות למטרת סחר, שלא לצריכה עצמית, וכשאין בידו היתר או רישיון מהמנהל. כמו כן החזיק העורר סכום של 3,650 ש"ח במזומן, שני מכשירי טלפון ניידים מסוג נוקיה וכרטיס סים.

2.

עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו וטענה כי בידיה ראיות להוכחת אשמתו ובהן: דו"ח פעולה של השוטר אשר ביצע את החיפוש בדירתו (להלן: הדירה ) ובחצר החיצונית לה (להלן: החצר ) ומצא שקית המכילה 12 מנות סם (להלן: השקית ); טביעות אצבעותיו על-גבי השקית; הודעתו במשטרה כי נכנס ארצה ללא אישורים כדין וכן חוות דעת כי אכן מדובר בסם מסוג קוקאין. המשיבה הוסיפה וטענה כי נגד העורר קמה עילת מסוכנות סטטוטורית לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 וכי עילת מעצר נוספת של חשש להימלטות מן הדין הקמה נגדו בהיותו תושב האזור.

3.

בהחלטתו מיום 3.9.2009 נעתר בית משפט השלום בתל אביב-יפו לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי הדירה שימשה שני אנשים נוספים שנעצרו ושוחררו וכן אדם נוסף שלא נעצר (להלן: הדיירים האחרים ) וכי טענת העורר לפיה הסמים שייכים לאחד מן הדיירים האחרים אינה מופרכת כליל, וייתכן שאחד מן הדיירים האחרים אכן השתמש בשקית שהייתה בדירה לשם אריזת הסמים לאחר שהעורר נגע בה. עם זאת קבע בית משפט השלום כי התשתית הראייתית מספיקה לצורך מעצרו והדגיש כי אף שאין לעורר עבר פלילי צירוף הנסיבות של שהות לא חוקית בארץ ועיסוק בסמים אינו מאפשר היזקקות לחלופת מעצר, שכן הסיכון הנשקף ממנו גבוה וכך גם ההסתברות להסתלקותו מן הארץ נוכח המאסר הממושך הצפוי לו אם יורשע. בנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, אין טעם להפנות את העורר אל שירות המבחן לשם הכנת תסקיר.

4.

ערר על החלטה זו שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו נדחה ובהחלטתו מיום 17.9.2009 ציין בית המשפט המחוזי כי העורר מסר שתי הודעות במשטרה וכי באף אחת מהן לא טען שנגע בשקית בתוך הדירה ושאחר מילא אותה במנות הסם. על כן קבע בית המשפט כי גרסתו של העורר מעוררת תמיהה ועוד קבע כי הוא מסר גרסאות סותרות באשר לכסף שהיה ברשותו וכי אמינותו מתערערת בשל כך. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טביעת אצבע על גבי השקית הינה ראייה נסיבתית משמעותית שכמוה כ"חזקה שבעובדה", כי בית המשפט שישמע את התיק יידרש להכריע האם ליתן אמון בגרסת ההגנה שיעלה העורר. אשר לחלופת מעצר קבע בית משפט קמא כי ההלכה לפיה גם בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק חלופת מעצר הולמת, אינה מתייחסת לשוהה בלתי חוקי שנסיבותיו האישיות אינן חריגות, בציינו כי העורר אינו נשוי לישראלית ואין לו משפחה בישראל.

5.

בערר הנוסף שבפניי שב העורר וטוען כי אין ראיות לכאורה להוכחת אשמתו. העורר מדגיש כי אין מחלוקת שהחצר בה נמצאה השקית אינה שייכת בלעדית לדירה שבה הוא מתגורר והיא משמשת את כל דיירי הבניין וכן את דיירי הבניינים הסמוכים; כי הוא מתגורר בדירה יחד עם שוהים בלתי חוקיים נוספים אשר נכחו במהלך החיפוש ונעצרו על-ידי המשטרה וכן כי אמר בחקירתו, בניגוד לקביעתו של בית המשפט המחוזי, כי אין לו קשר לסמים ושייתכן שנגע בחפצים של הדיירים האחרים. בהקשר זה אף מפנה העורר אל החלטתו של בית משפט השלום אשר קבע "אם יינתן אמון בגרסת [העורר], הרי ודאי שיזוכה בדינו". העורר מוסיף וטוען כי עוכב לחקירה במקום אחר, כי הזדהה וליוה את השוטרים לדירה, כי הם חיפשו בה ללא צו ובהסכמתו המלאה וכי מכל מקום קיימת חולשה בעוצמת הראיות המצדיקה בחינת אפשרות להורות על חלופת מעצר. בעניין זה מוסיף העורר וטוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו כי שחרורו של שוהה בלתי חוקי לחלופת מעצר יישקל רק בהתקיים נסיבות חריגות והוא מדגיש כי הדבר אינו תואם את פסיקתו של בית משפט זה. המשיבה מצידה תומכת בהחלטותיהן של הערכאות קמא ועותרת לדחיית הערר.

6.

דין הערר להידחות. בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים בוחן בית המשפט את הראיות לכאורה ואת הפוטנציאל הקיים בהן לביסוס הרשעתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. במקרה דנן קבעו הערכאות קמא בצדק כי קיימות נגד העורר ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו בעבירה העיקרית המיוחסת לו (החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית). זאת נוכח טביעת אצבעותיו שנמצאה על גבי השקית ובה סם מסוג קוקאין שחולק לשתים עשרה מנות. אכן, החצר שבה נמצאה השקית משמשת גם דיירים נוספים אך הסמיכות הרבה בין המקום שבו נמצאה השקית ובין החדר שבו מתגורר העורר, בצירוף טביעת אצבעותיו עליה מסבכים אותו לכאורה בהחזקת הסם. כמו כן, קיים סיכוי סביר להרשעתו של העורר בעבירה של שהייה בלתי חוקית בישראל, בה הודה למעשה בחקירתו. אכן בהחלט יתכן, ועמד על כך בית משפט השלום בהחלטתו, כי בעת שמיעת הראיות בהליך העיקרי יעלה בידי העורר להציג גירסה המעוררת ספק סביר לעניין אשמתו בהחזקת הסם, אלא שההכרעה בעניין זה כרוכה בהערכת מהימנותו של העורר ושל העדים האחרים שישמעו, ואילו בשלב המעצר די בקביעה כי הראיות לכאורה שהוצגו מקימות סיכוי סביר להרשעה ובית משפט אינו נדרש ואין זה ראוי כי יידרש בשלב זה להערכות של מהימנות. בהינתן הראיות לכאורה הקיימות במקרה דנן, בצירוף עילת המעצר הסטטוטורית הקמה נגד העורר, אינני סבורה כי הערכאות קמא שגו בקובען כי יש לעוצרו עד תום ההליכים. אכן, יש צדק בטענה העקרונית שהעלה העורר כי היותו של נאשם שוהה בלתי חוקי היא כשלעצמה אינה שוללת מינה וביה כל אפשרות של בחינת חלופה. אולם, במקרה דנן העובדה שמיוחסת לעורר עבירת סמים בצירוף העובדה כי הינו שוהה בלתי חוקי יוצרים שילוב בעייתי של עילת מעצר מסוג מסוכנות לציבור עם עילת מעצר של חשש להימלטות ושילוב זה מצדיק במקרה דנן את המסקנה אליה הגיעו הערכאות קמא, לפיה חלופת מעצר לא תסכון.

אשר על כן, הערר נדחה.