פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8201/02 - א'
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
העוררת:
ירונה בוכניק
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי
תל-אביב-יפו מיום 19/09/2002 בתיק בש 92303/02 שניתנה על ידי כבוד השופט צ'
גורפינקל
תאריך הישיבה: ב' בחשוון
תשס"ג (08.10.02)
מזכיר: גיא
בוסי
בשם העוררת: עו"ד
יעקב שקלאר
בשם המשיבה: עו"ד
יוסי קורצברג
החלטה
בכתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי נגד העוררת ושניים אחרים, יוחסו לה עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע וכן סחר ויצוא של סם מסוכן. לגרסת המשיבה קשרו העוררת וחבריה קשר ליצא כמות של 1.6 מיליון כדורי אקסטזי מהולנד לאוסטרליה. לצורך מימון הקשר ביקשו הקושרים להעביר סכום של כ- 180 אלף דולר מישראל, ועל פי הנטען הובילה העוררת את הסכום הזה להולנד בסוף חודש אוקטובר 2001, ומסרה אותו לאחד משותפיו של הקשר הפלילי.
הגנת העוררת, שלא הכחישה את העברת הכספים, התבססה על הטענה כי לא ידעה את יעוד הכסף, אף שלגרסתה גם ללבה התגנב חשש כי מדובר במעשה בלתי חוקי, ואפשר שהוא קשור בעבירות סמים.
במהלך הדיון בבקשת המשיבה למעצר המעורבים בפרשה עד תום ההליכים, מצא בית המשפט כי יש הצדקה למעצר העוררת, אך מאחר ומתקיימות בעניינה נסיבות יוצאות דופן הנובעות, בין היתר, מכך שהיא אם לילדה רכה בשנים, הורה בית המשפט על שחרור העוררת למעצר-בית מלא, וחייב אותה להפקיד בטוחות שונות. אותה החלטה התקבלה בתאריך 15.07.02, ובחודש ספטמבר הוגשה בקשה לשוב ולעיין בהחלטת המעצר, הואיל ובינתיים שוחרר מעורב אחר בפרשה (מנחם מנדל כהן) מבלי שחירותו הוגבלה. ועוד נטען, כי העוררת מתקשה לתפקד ולדאוג למחייתה ולצרכיה של בתה, ועל כן התבקש בית המשפט לבטל את חיובה של העוררת לשהות בתנאי מעצר בית. את הבקשה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ומכאן הערר שבפני.
אקדים ואומר כי מקובלת עלי השקפתו של בא-כוח המשיבה, לפיה אין לגזור גזרה שווה בין עניינו של מנחם מנדל כהן לעניינה של העוררת. אכן, גם הוא שימש בלדר להעברת הכספים ששימשו לעסקת הסם, אך בעניינו מסתמן קושי להוכיח כי הוא ידע שהוא נותן את ידו לעבירות סמים, אף שברור לחלוטין כי הוא ידע שמדובר במעשה לא חוקי. שונה המצב ביחס לעוררת, ראשית, הואיל ואחת הדמויות המרכזיות בפרשה אינו אחר מאשר בעלה, דורון בוכניק. זאת ועוד, מאמירות שהוקלטו מפיה של העוררת בעת ששוחחה בטלפון עם מעורבים אחרים בפרשה, ובמהלך חקירתה, מסתמנת האפשרות כי היא ידעה את ייעודם של הכספים אותם העבירה להולנד. מכאן דעתי, שממצאו של בית משפט קמא בהחלטתו מחודש יולי 2002, לפיו קיימות ראיות לכאורה נגד העוררת, הוא ממצא מבוסס, לפחות בשלב זה של ההליכים.
חרף זאת החלטתי ללכת לקראת העוררת, ואני עושה זאת מכמה טעמים:
א.
מאז בוצעו העבירות שיוחסו לה ועד למעצרה הילכה העוררת חופשי, ולא נמצא כי היתה מעורבת במעשים פליליים נוספים.
ב.
משפטה של העוררת עלול להמשך זמן רב, הואיל ועמה נותנים את הדין גם אחרים, וביניהם בעלה. בעניינם של אלה מסכת האישומים הנה רחבה ומקיפה ביותר, ומכאן נובע החשש כי סופם של ההליכים רחוק.
ג.
העוררת מתמודדת עם קשיי פרנסה, ומעצרה מונע ממנה לעבוד. קשיים אלה יחמירו אם אכן יתמשכו ההליכים, וכאמור, כך נראה שיקרה.
לנוכח כל האמור אני מורה כי ההחלטה בדבר מעצר-הבית אמנם תשאר על כנה, אך העוררת תהיה רשאית לצאת לעבודה בחנותו של אחיה, ירון ראובני, ברח' אלנבי 42, בתל-אביב, בימים א'-ה', בין השעות 06:00 עד 18:00. אחיה של העוררת, ירון ראובני, יחתום על התחייבות בסך 10,000 ₪ לפקח על תנועותיה של העוררת בכל אותן שעות בהן תועסק על ידו.
כל יתר תנאי השחרור שנקבעו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 15/07/02, יישארו על כנם.
ניתנה היום, ד' בחשוון
תשס"ג (10.10.02).
ש ו פ ט