בש"פ 8205/02 ארטור איסקוב נ. מדינת ישראל

בחודש אפריל 2002 הגיע העורר עם אחר, אדוארד בורד, לביתה של קשישה שחיה בגפה בראשון לציון (להלן - "המנוחה"). אדוארד הציג את עצמו כאחיו של חנן בורד, המוכר למנוחה כאדם שעבד בביתה. השניים ביקשו מהמנוחה לאפשר להם לבצע שיחת טלפון, ומשנכנסו לשם הסיח אדוארד את דעתה, והעורר גנב את ארנקה. אך בכך לא הסתיימה הפרשה, הואיל ולפתע הלם אדוארד עם אגרופו בפניה של המנוחה, וזו נפלה על ספה ואיבדה את ההכרה. אדוארד המשיך וחנק אותה בידיו, ואחר-כך עם כרית שהניח על ראשה, וכתוצאה מכך נגרם מותה של המנוחה. על-פי גרסת המשיבה, עמד העורר כל אותה עת וצפה באירועים בלא שעשה דבר למנוע אותם. בהמשך הוציא אדוארד כפפת ניילון שהביא עמו מבעוד מועד, והשניים עטו אותם על ידיהם, וערכו חיפוש בדירה ממנה גנבו תכשיטים, כסף מזומן, מסמכים, כרטיסי אשראי, טלפון וכן מכשיר פלאפון, כולם רכושה של המנוחה.

על רקע כל אלה ייחסה המשיבה לעורר שתי עבירות: שוד בחבורה והריגה, עבירות לפי סעיפים 402(ב) ו-298 לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר, ובאת-כוחו המלומדת, עורכת-דין וייסבוך, סבורה כי החלטה זו שגויה, ומכאן הערר שבפני. באת-כוחו של העורר סבורה כי אף ששולחה הגיע לדירה כדי לבצע גניבה, הוא לא התכוון לפעול באלימות, ועל כן לא מתקיימים בו יסודותיה של עבירת השוד, כפי שלא מתקיימים בו יסודותיה של עבירה הריגה, הואיל וגם הוא הופתע מהאלימות בה נקט שותפו אדוארד.

טיעון זה מציג שאלות נכבדות של עובדה ומשפט אשר יצטרכו להתלבן במהלך המשפט גופו, ומטבע הדברים, תהיה לכך השלכה על סוג העבירות בהן יורשע העורר. עם זאת, אני סבור כי נכון לשלב זה של ההליכים, קיימת גם קיימת עילה למעצרו של העורר. כוונת הדברים לכך, שמול הטענה לפיה לא ידע העורר על כוונתו הפלילית של אדוארד, ניצבות מספר עובדות לחובתו. העורר נכח כאמור בעת תקיפתה של המנוחה, והוא לא נקף אצבע כדי למנוע מאדוארד את המעשה. יותר מכך, הוא לא הסתלק בעקבות האירוע הקשה מהדירה, והצטרף לשותפו כדי לגנוב את רכושה של המנוחה תוך שהוא עושה שימוש בכפפות אותן הביא אדוארד לזירה, בידיעתו. זאת ועוד, מהדירה עשו השניים את דרכם למסעדה שם סעדו את לבם, ולבסוף הם גם התחלקו בשלל.

העובדות אותן מניתי עלולות לא רק להפריך את טענת חפותו של העורר ביחס לעבירות השוד וההריגה המיוחסות לו, אלא הן גם תומכות בטענות המשיבה בדבר מסוכנותו. ואכן, מי שנוטל חלק בשוד כה ברוטלי, שבמהלכו הוא מפגין אדישות לתוצאה הקטלנית שגרם חברו, מעיד על עצמו כמי שסכנתו לצבור היא בבחינת עובדה מוכחת, וחוששני שתרופתו היחידה היא במעצר בלבד.

הערר נדחה.