בש"פ 8207/95 אברהם איינהורן נ. יוסף סגל

1.ראינו בקשה זו כאילו ניתנה עליה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

2.בשנת 1987 מסר המשיב למערער הלוואה בסכום של 16,000 ש"ח על מנת להחזירה תוך חודש ימים. כמקום הפרעון נקבע בנק פלוני בשוויץ. החוב לא נפרע במועד וכעבור כשנה הוסכם בין בעלי הדין שהמערער יחזיר למשיב את החוב מייד. הוא ביקש מן המשיב לכתוב לו על דף נייר את מספר החשבון והוסיף בכתב ידו על אותו דף את שם הבנק בשוויץ וכתובתו. זמן מה לאחר מכן שלח המשיב למערער מכתב בדואר רשום, שבו ביטל את הסכמתו להשבת החוב בשוויץ והורה למערער להחזיר את החוב בארץ על-ידי צ'ק בנקאי. המכתב נתקבל על-ידי המערער ביום 25.10.88. המערער טוען, כי מצויים בידיו מסמכים המראים כי החוב נפרע ביום 28.11.88 לחשבון האמור בשוויץ. המשיב הודה, כי לא בדק לאחר חודש אוקטובר 1988 אם הכסף הופקד לחשבון בשוויץ.

3.המשיב הגיש תובענה כנגד המערער להשבת ההלוואה, ותביעתו נתקבלה. בית משפט השלום סירב לקבל חלק מן המסמכים המעידים על הפרעון מן הטעם שהן לא הוגשו כדין לפי דיני הראיות ולכן הוא קבע שטענת הפרעון של המערער לא הוכחה.

המערער השיג על פסק הדין בבית המשפט המחוזי, ונתקיים דיון בערעור לפני הרכב בראשותו של הנשיא דאז, ד"ר וינוגרד והשופטים מודריק וקובו.

לאחר שנשמעו טענות בעלי הדין החליט בית המשפט שיש לאפשר למערער להגיש בשלב הערעור את הראיות החסרות, משום שיש בכוחן להראות באופן משכנע, כי סכום החוב הופקד בחשבון המוסכם. החלטתו האופרטיבית של בית המשפט המחוזי היתה כי "יהא זה צודק לאפשר לו (למערער) להגיש את המסמכים החסרים אם הגשתם תהיה לפי הכללים המותווים בפקודת הראיות". ניתנה למערער ארכה בת 90 ימים לשם השגת האישורים המאמתים הנחוצים לבקשה לראיות הנוספות. עוד נקבע בהחלטה, כי תוך תקופה זו יחזור המערער ויפנה לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה להגשתן, ותינתן למשיב אפשרות להגיב לבקשה תוך 14 ימים. לאחר מכן, אמורה היתה המזכירות לזמן את בעלי הדין לדיון.

4.ככל שאפשר לברר מהתיק (ולא כל המסמכים בענין זה נמצאים לפנינו), הוגשה בקשה להגשת הראיות הנוספות, המאמתות את המסמכים בדבר תשלום החוב לחשבון המוסכם. דא עקא, שהמשך בירורו של הערעור נקבע לפני הרכב אחר: השופטים אבן ארי, בר אופיר וטימן. בהרכב זה נתקיים דיון נוסף. ככל הנראה, לא נתקיים דיון קודם לגבי קבילות המסמכים, אלא פרקליט המערער ביקש בו במעמד להגיש שני מסמכים מאומתים המעידים על התשלום לחשבון המוסכם.

למשמע דברים אלה, טען פרקליט המשיב, כי המסמכים אינם קבילים, וכי לא ניתנה לו הזדמנות לקיים חקירות של מי שכתב אותם על תוכנם. עוד טען פרקליט המשיב, כי החשבון שבו שולמה ההלוואה אינו חשבונו של המשיב ולא חשבון של אדם מטעמו.

5.בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע שהמערער לא יוכל להסתמך על הראיות הנוספות משום שמכל מקום הוכח כי נוכח הודעתו של המשיב למערער, שעליו לשלם את הכסף בישראל, לא יוכל התשלום בבנק בשוויץ להחשב כפרעון. לפיכך, אושרה התוצאה שבפסק דינו של בית משפט השלום. מכאן הבקשה לרשות לערער שלפנינו, שנקבעה לפני הרכב של שלושה.

6.נראה לנו, שבשתיים טעה בית המשפט המחוזי: ראשית, ששומה היה עליו להתייחס לטענות המשיב כנגד קבילות הראיות הנוספות ולהחליט בהן, כפי שנקבע בהרכב הקודם של בית המשפט המחוזי. ההליך בענין זה לא הושלם; שנית, שהתשלום לחשבון המוסכם אינו יכול להחשב כתשלום, רק משום שהמשיב הורה למבקש לשלם את הכסף בישראל. אם אומנם נכנס הכסף לחשבון המוסכם, כפי שהניח בית המשפט המחוזי בהרכב הראשון (בהנחה שעובדה זו תוכח על ידי ראיות קבילות), ולא הוחזר, עשוי התשלום להחשב כפרעון, אולי כפוף לזכותו של המשיב לתבוע מן המערער את נזקו עקב התשלום לחשבון המוסכם. אם כך ואם כך, אין מנוס אלא לקבל את הערעור ולהחזיר את הענין לבית המשפט המחוזי.

ניסינו להביא את בעלי הדין לכלל הסכם, אך למרבה הצער, הדבר לא עלה בידינו. וכך חוזרת פרשה זו שוב לבית המשפט המחוזי, שנים רבות לאחר תחילתו של הסכסוך.

7.אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזירים את הענין אליו על מנת שיאפשר לבעלי הדין לטען לפניו שוב ולסיים את הדיון לפי ההנחות שבפסק דין זה.

לאחר מכן ינתן פסק דין חדש.

הוצאות לפי התוצאות בבית המשפט המחוזי, אותן אנו קובעים בסכום של 25,000 ש"ח.