בש"פ 8215/98 פנחס ועקנין נ. מדינת ישראל

1.לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופט ע' דוויק) מיום 15.12.98, לעצור את העורר עד תום ההליכים, בשל אישום בעבירה שידול לרצח, סיוע לאחר מעשה והשמדת ראיה.

2.העבירה המיוחסת לעורר יליד 1954, קשורה באישום של עבירת רצח שבוצע לפי כתב האישום על-ידי שניים מבני משפחתו, אלי בן פנחס ועקנין יליד 1981 ודרור בן פנחס ועקנין יליד 1977, ביום כיפור 30.9.98 שעה 17:15 לערך בטרם נגמר הצום.

3.ראוי שנביא את העובדות כפי שהן מפורטות בכתב האישום:

"א.

העובדות

1.א. ביום 30.9.98 בשעה 17:15 או בסמוך, הגיעו יניב עייש (להלן: "יניב") ואמיר אינשטיין (להלן: "אמיר") לגינה שבסמוך לבית הנאשמים (להלן: "הגינה").

ב.נאשמים 1 ו2- החלו לרדוף אחר שני הקטינים כשסכינים שלופים בידיהם והקטינים נמלטו מהמקום.

2.במועד האמור, בסמוך לפני השעה 17:45, חזר יניב יחד עם פליקס כרוב ז"ל (להלן: "פליקס") לגינה.

3.פליקס ביקש לשוחח עם נאשם 1. לאחר שיחה של מס' דקות בין פליקס לנאשם 1, החלו נאשמים 1 ו2- לרדוף אחרי יניב עייש כשסכינים בידיהם. יניב עייש נמלט מהמקום ונאשמים 1 ו2- חזרו לגינה.

4.נאשמים 1 ו2- דקרו את פליקס שנותר בגינה באמצעות סכינים שבידיהם בגבו, בחזהו ובידיו בכוונה להמיתו. נאשם 3 שהגיע למקום, הוציא גרזן מארגז שהיה בסמוך, מסר אותו לידי נאשם 2 כאשר הוא מעודדו במילים "תן לו תן לו" ונאשם 2 היכה את פליקס באמצעות הגרזן שבידו.

5.כתוצאה מהדקירות והמכות נפגע פליקס בגבו מימין ומשמאל, בבית החזה, בבית השחי הימני (2 דקירות) ובזרועו הימנית, נוצר חזה אויר ונשאף דם לריאותיו.

6.פליקס נלקח, שותת דם, על-ידי חברים לדירה סמוכה ולאחר כמחצית השעה נפטר מפצעיו.

7.הנאשם 3, ואחרים שסייעו לו לבקשתו, כיסו את סימני הדם בחול. הנאשם ביצע את האמור בידיעה כי סימנים אלה מהווים ראיה לרצח ובכוונה להשמידם ולמנוע השימוש בהם כראייה.

8.במעשיהם הנ"ל רצחו נאשמים 1 ו2- את פליקס בסיועו של נאשם 3 אשר שידלם לבצע את הרצח ואף השמיד ראיות לאחר ביצועו".

4.השופט המלומד בבית משפט קמא ניתח היטב את הראיות לכאורה שבידי התביעה וביניהם את עדויותיהם של שמואל קליין, מאיה ששון, יניב עייש, אילנה ראובן, ציון דלאל, דוד טולדנו ודוד ועקנין.

כן נתן השופט המלומד דעתו לחוות הדעת המשפטיות לעניין פצעי הדקירה והקלטת דבריו של אחד הצעירים עמוס דניאל.

השופט התייחס במיוחד לעדותו של העורר, פנחס ועקנין שטען ששהה אותו זמן בבית הכנסת, טענה שהוא ממשיך לטעון אותה גם עתה. טענה זו נבדקה ונמצאו בה סדקים לא מבוטלים. עדויות שהעורר אכן נכח זמן קצר באזור האירוע.

השופט המלומד דן (בסעיף 5 להחלטתו) בטענה כי הראיות המסבכות את העורר אינן תואמות זו את זו. בצדק השיב לכך השופט המלומד וכי חרף אי-ההתאמות האמורות קיימות ראיות מספיקות לכאורה לעניין מעורבותו של העורר במעשה. בשלב זה אין לדרוש יותר מכך. בית המשפט שידון בעניין יצטרך לבדוק סוגייה זו על פי כל העדויות שיהיו לפניו ויצטרך להכריע אם ראיות אלה מספיקות להרשעתו של העורר מעבר לספק סביר.

5.בא-כוחו המלומד של העורר עשה ככל יכולתו לסייע לעורר ולהביא לשחרורו, בטענותיו בפני. נתתי גם לעורר לומר את דברו.

עוד הוסכם כי כל צד יגיש עיקרי טיעון קצרים בצרוף החומר שעליו הוא מסתמך.

באי-כוח הצדדים עשו עבודה נאה ומקיפה, אלא שרובה המכריע, תובא, לאחר שמיעת ראיות, לפני הכרעת הדין, בפני ההרכב שידון בעניין.

6.עיינתי בכל החומר שלפני ואכן אין תאום מלא בין העדויות המסבכות את העורר בעבירה המיוחסת לו, אך די בהן כדי לספק את הדרישה של ראיות לכאורה שאם ההרכב יתן אמון בחלק מעדויות אלה - יהא בהן כדי להרשיע את הנאשם. ראה בין היתר דברי השופט חשין בבש"פ 2800/97 מדינת ישראל נ' עלי חאמד , תקדין עליון כרך 98(1):

"הכלל המקובל עלינו מכבר-כך היה לפני הילכת זאדה וכך הוא לאחריה - שראיות - כנגד - ראיות אין בהן - כשהן לעצמן - כדי לשלול כוחן של 'ראיות לכאורה'. אכן העובדה שיש לו למשיב שישה עדי אליבי, אין בה, כשלעצמה, כדי לשמוט את הקרקע מתחת להודעתו החד-משמעית של מוצטפא ולחיזוקים שהודעה זו זוכה להם...".

עדותם של מאיה ששון, אילנה ראובן, דוד טולדנו ושמואל קליין - מסבכות בהחלט את העורר במעשים המיוחסים לו.

האליבי נשאר סדוק על פי העדויות אפשר שאכן מהימנות העדים שהתביעה מסתמכת עליהם לא תעמוד בדיון ויחד עם חוות הדעת הפתולוגית יווצר ספק סביר בלב השופטים, לא זה המצב שיש לדון בו בשלב זה.

7. הערר נדחה.

המזכירות תודיע לבאי-כוח הצדדים על מתן ההחלטה ותשלח אותה אליהם, כבקשתם.