בש"פ 8217/02 איתי אילוז נ. מדינת ישראל

בשעות אחר הצהרים של אחד מימיו של יולי 2002, נכנס העורר ביחד עם אחר לחדר בבית מלון שם התארחו אותה עת שני קטינים. העורר אחז באלת גומי והשניים הציגו את עצמם כשוטרים. כוונת העורר וחברו היתה לגנוב את רכושם של הקטינים, ועל פי טענת המשיבה, אחז העורר בידו גם סכין בה איים על קורבנותיו, והורה להם לפשוט את בגדיהם. העורר נטל מכיסו של אחד הקטינים סכום של 7,200 ש"ח, ומשניסה קטין זה לעצור בעדו, הכה העורר על ידו באלה. לאחר זאת נמלטו העורר ושותפו מהמקום. בגין מעשים אלה יוחסו לעורר עבירות של שוד מזוין, איומים וקשירת קשר לבצע פשע.

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת המדינה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, ובכך עוסק הערר שבפני.

במהלך טיעונו בפני העלה בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד דרחי, ספקות אם יהיה די בראיות המשיבה כדי לבסס את הטענה לפיה אחז העורר בידו סכין. מטעם זה, ומחמת גילו הצעיר, ולנוכח העובדה כי בסופו של דבר מדובר בעבירת רכוש, סבר עו"ד דרחי כי נכון להסתפק בעניין שולחו בחלופת מעצר. לחילופין ביקש בא כוח העורר להפנות את שולחו לשירות המבחן, לצורך הכנתו של תסקיר אשר יתייחס לשאלת מסוכנתו, ואז ישוב בית המשפט ויכריע בשאלה אם המעצר הוא תרופתו היחידה של עורר זה.

לא ראיתי מקום להיעתר לערר שבפני. באשר לטענה בדבר אחיזת העורר בסכין, זו נתמכת בעדותו של אחד המתלוננים, ובבוא השעה יחליט בית המשפט אם די בה לבסס ממצא אם לאו. באשר לעניין השוד – אכן בבסיסה ניצבת עבירת רכוש שבגינה נמנעים לרוב בתי המשפט מלעצור נאשמים עד תום ההליכים. אולם עניינו של העורר שונה, ראשית משום האיומים והשימוש בנשק קר אותו יש לראות כעליית מדרגה גם אם מדובר בעבירת רכוש. אך עיקר החומרה טמון בכך שהסתבכותו של העורר בפלילים הפעם אינה תופעה חדשה, אלא כזו הנמשכת שנים רבות. גיליון הרשעותיו כולל עשרות עבירות, חלקן הארי בעבירות רכוש, שבגינן ננקטו דרכי ענישה שונות ובכללן מאסר בפועל. אך כפי שהתיק הנוכחי מלמד, יש רגליים לסברה שהעורר לא למד את הלקח הנדרש וממשיך להוות סכנה לציבור ולרכושו.

מכל הטעמים הללו אני מחליט לדחות את הערר.