בש"פ 822/01 לאוניד אוראיש נ. מדינת ישראל

העורר הועמד לדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע בגין עבירות אלימות שביצע נגד אשתו. על פי הנטען בכתב האישום במועד בלתי ידוע במדויק בחודש נובמבר 2000 תקף את אשתו והיכה אותה בראשה ובפניה, כיוון שחשד בה שהיא בוגדת בו. על פי הנטען עוד, מאז אותה תקיפה ועד ליום 18.12.00 עקב העורר אחרי אשתו. בתאריך זה בשעות הלילה, שעה שישנה במיטתה, תקף העורר את אשתו בכך שחבט בראשה בבקבוק זכוכית שהתרסק על ראשה וגרם לפציעתה. כשניסתה לקום ממיטתה, אחז העורר בגרונה, סתם את פיה ואפה וחנק אותה כשהוא אומר לה כי יהרוג אותה. עקב מעשים אלה הואשם העורר בביצוע תקיפה שלא כדין בנסיבות מחמירות לפי סעיף 379 בנסיבות המנויות בסעיף 382(1) לחוק העונשין, התשל"ז1977- וכן בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1)(ב) לחוק זה.

עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים. בית המשפט (השופטת ר' יפה-כ"ץ) נעתר לבקשה והורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי קבעה בהחלטתה כי רק בנס הצליחה האשה להדוף את בעלה התוקפן; עוד קבעה כי העובדה שהעורר עצמו הזעיק את מד"א מלמדת שהבין את חומרת מעשהו; אך כיוון שבמשטרה לא נטל את מלוא האחריות למעשיו וכיוון שהמעשים נעשו מתוך קנאה לאשה, אין כל בטחון שהעורר יחדל ממעשים מסוג זה בעתיד. השופטת בחנה את כל טענותיו של בא כח העורר ואף את האפשרויות שהציע לחלופת מעצר אך הגיעה למסקנה כי אין בחלופה המוצעת בפניה, כדי למנוע את המסוכנות שקמה מהמשיב כלפי אשתו.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש הערר שבפניי.

בטיעוניו בערר חזר בא כוח העורר על טענותיו בבית משפט קמא. הוא העלה ספק משפטי בדבר התקיימות יסודות העבירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. אף כי לא חלק על כך שיש ראיות לכאורה למעשי האלימות כפי שתוארו בכתב האישום. בא כוח העורר ביקש לשכנעני כי אין נשקפת סכנה מהעורר לאשתו, כיוון שמדובר באדם נורמטיבי, אשר עד לארועים נשוא האישום לא עבר עבירות, ואף לא תקף את אשתו, גם על פי גירסתה שלה במשטרה. עוד טען כי העורר נשלח להסתכלות פסיכיאטרית ומחוות הדעת של הפסיכיאטר המחוזי עולה כי מדובר באדם שאף ביום ביצוע המעשה, היה שקט ורגוע, לא גילה שום הפרעות בהתנהגותו, נפגש עם חבריו ועם עו"ד. לטענתו גם שוחח העורר עם אשתו לאחר הארועים, ומתברר כי כיום אין נשקפת ממנו סכנה. בא-כוח העורר הציע חלופה למעצר מחוץ לעיר מגוריהם של העורר ואשתו.

בא כוח המדינה עמד על החומרה המיוחדת הנעוצה בכך שמעשה האלימות בוצע שעה שהאשה ישנה במיטתה. כן טען לסכנה הנלמדת ממעשה התקיפה ומאיומי העורר שנלוו למעשיו.

בחנתי את טענותיו של בא כוח העורר אך לא מצאתי יסוד להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. נכונה הטענה כי מדובר באדם שעברו ללא דופי ועד כה לא גילה תוקפנות כלפי אשתו. אולם המעשים המיוחסים לו חמורים ביותר ומצביעים על הסיכון הנשקף ממנו. העורר מונע על ידי חשדנות וקנאה. על רקע זה תקף את האשה בפעם הראשונה כשהיא נמנעה מלהגיש תלונה במשטרה. כעולה מגרסת המתלוננת במשטרה המעשה החמור של תקיפתה בעת השינה והאיום שנלווה אליו, הפילו עליה פחד, והיא חוששת מפני התנהגותו של בעלה בתקופה האחרונה. מעשי העורר אכן מקימים יסוד מוצק לחשש כי מאז הוצתה קנאתו לאשתו עלול הוא לשוב ולסכן את חייה. חוות הדעת הפסיכיאטרית לפיה העורר עשה את מעשי החבלה ביום בו היה רגוע אינה מפחיתה מהחשש של התלקחות בלתי צפויה העלולה להתרחש גם בעת רגיעה.

בנסיבות אלה אין בכוחה של חלופה להבטיח מפני הסיכון האמור.

אוסיף עוד כי בעת הדיון נמסר לי כי נקבעו שני תאריכים לשמיעת ההוכחות בתיק זה ובהתאם להיקפה של הפרשה מן הראוי שיעשה מאמץ כי המשפט יישמע עד לסיומו במועדים אלה.

הערר נדחה.