בש"פ 8228/04 אריה כהן נ. מדינת ישראל

1.על העורר הוגש בבית משפט השלום בראשון לציון כתב אישום המייחס לו עבירות של תקיפת בת זוג, איומים, ניסיון לתקיפת בת זוג והיזק בזדון, שנעברו לפי הנטען ביום 26.9.03. נאמר שם כי העורר נכנס דרך החלון לדירת המגורים של גרושתו (להלן – "המתלוננת"), איים עליה באומרו "לא אכפת לי לשבת 5 שנים בכלא אני אגמור אותך" ו"אני לא מפחד מהמשטרה אני ארצח אותך" והשליך לעברה כסאות, כיריים ומכשיר טייפ שפגע בראשה. לאחר שהורחק מהדירה שב ונכנס דרך החלון, שבר תריסים, איים על המתלוננת באומרו "אני לא אתן לך לעבור את החג" והשליך את מכשיר הטייפ שפגע ברגליה של המתלוננת. משעוכב על ידי המשטרה איים בפני השוטרים כי המתלוננת "תשלם על זה". בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ), בהחלטתו מיום 12.10.03, הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים. העורר ערר על ההחלטה לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (כבוד השופט ח' כבוב), שבהחלטתו מיום 26.10.03 אימץ הסדר בין באי כוח בעלי הדין ועל פיו הורה להגיש תסקיר מעצר לגבי אפשרויות הטיפול בעורר לגמילתו מאלכוהול לקראת בדיקת חלופות מעצר על ידי בית משפט השלום.

בעקבות ההחלטה הנזכרת קבע בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' צבר), בהחלטתו מיום 10.11.03, תנאים לשחרורו של העורר, שעיקרם שהיה בבית אחותו בחדרה במשך 24 שעות ביממה, למעט יציאות לצורך קבלת טיפול לגמילה מאלכוהול על ידי עמותת "אפשר". כמו כן נקבעו תנאים נוספים וערובות כספיות.העורר הפר את התנאי העיקרי, יצא מבית אחותו וביום 28.12.03 בא לבית המתלוננת. לפיכך הוגש עליו כתב אישום שני בבית משפט השלום בשל עבירה של הפרת הוראה חוקית. בהליכים שהתקיימו לאחר מכן הושגה שוב הפעם הסכמה ולפי החלטה נוספת של בית משפט השלום (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ'), מיום 17.3.04, שוחרר העורר שוב הפעם על מנת ש"ישהה במעצר בית מוחלט" בבית אחיינו באזור וכן נקבעו תנאים נוספים וערבויות.

בכך לא תמה הפרשה והעורר חזר והפר את תנאי השחרור בכך שביום 19.6.04 יצא מבית אחיינו ונכנס לביתה של המתלוננת. ביום 23.6.04 חזר ועשה כן, אלא שהפעם גם עשה מעשים מגונים בנוכחות המתלוננת. ביום 24.6.04 חזר על מעשיו והפעם גם תקף אותה ואיים עליה. באותו יום, בשעה מאוחרת יותר חזר ונפגש עם המתלוננת וניסה להניעה לחזור בה מהודעתה במשטרה. למחרת, ביום 25.6.04, חזר והתפרץ לביתה של המתלוננת, תקף אותה ואיים עליה. על כל אלה הוגש עליו כתב אישום שלישי בבית משפט השלום בשל עבירות של הפרת הוראה חוקית, מעשה מגונה בפומבי, כניסה למקום מגורים, תקיפה בנסיבות מחמירות, איומים, הדחה בחקירה, התפרצות למקום מגורים ותקיפה בנסיבות מחמירות. בהחלטה נוספת של בית משפט השלום (כבוד השופט א' אורנשטיין), מיום 23.7.04, ציווה בית המשפט לעצור את העורר עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופט ד' רוזן), בהחלטתו מיום 24.8.04, דחה את עררו של העורר.

העורר עורר על החלטתו של בית המשפט המחוזי.

2.בכתב הערר ובטיעוניו בדיון לפני עמד בא כוח העורר על כך שאין לסמוך על הודעותיה של המתלוננת. כמו כן ציין שאף לדעת המתלוננת הדרך הראויה לטפל בעורר היא החזקתו במוסד גמילה. לעניין זה הוסיף והפנה לחוות דעת פסיכודיאגנוסטית, לתסקיר של שרות המבחן, ולאישורים של המוסד "בית זהבה", שמהם עולה, לדעתו, שיש לשחרר את העורר לחלופת מעצר במוסד האחרון. בא כוח העורר הוסיף כי העורר סובל מ"בעיה רפואית ונפשית" שיש לטפל בה במוסד טיפולי רציני, וכי הוא מבוגר, יליד 1953, אב לחמישה ילדים, סב לשמונה נכדים, ששנים מאחיו נפטרו מחמת שתיית אלכוהול.

3.די בעיון בסקירה התמציתית של מעשי העורר, שהובאה למעלה, כדי להראות כי אין בערר זה ממש. אכן, לא יכול להיות ספק כי העורר לקוי בבריאותו הגופנית והנפשית וכי יש לטפל בו, אולם, אין בכך כדי להצדיק את שחרורו לחלופת מעצר – אף לא במוסד טיפולי – אחרי שהפר וחזר והפר תנאי שחרור שהוטלו עליו על ידי בית המשפט וכן חזר ונהג באלימות כלפי המתלוננת. צדק, אפוא, בית המשפט המחוזי בדחותו את הערר על ההחלטה לעצור אותו. גם אני סבור כי בשלב זה אין לו תקנה – ואין הגנה מפניו – אלא על דרך של כליאה בבית מעצר.

4. הערר נדחה.