בש"פ 8245/05 מרקו לנקרי נ. מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (השופט ע' מודריק ) מיום 25.8.05, אשר הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים.

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, ביום 14.8.05 פרץ ויכוח בין העורר לבין המתלונן, העובד עמו. בעקבות זאת התפתחה בין השניים קטטה, במהלכה דקר העורר את המתלונן בבית החזה באמצעות מספריים. כתוצאה מהדקירה הובהל המתלונן לבית החולים, שם טופל באמצעות הכנסת נקז לבית החזה שלו.

עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. בבקשתה טענה המדינה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר. כן טענה כי מעשיו מקימים חזקת מסוכנות סטטוטורית, מה גם שמסוכנותו נלמדת מאופי העבירה המיוחסת לו - שימוש במספריים לשם גרימת חבלה חמורה בבית החזה. לטענת המשיבה, מסוכנותו של העורר נלמדת אף מעברו הפלילי של העורר, הכולל הרשעה בעבירה של החזקת סכין בגינה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. עוד הורשע העורר בעבר בעבירות של תקיפה, איומים וסמים. ביום 25.8.05 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המדינה. בהחלטתו בחן בית המשפט המחוזי את טענת בא-כוח העורר, לפיה אין די ראיות לכך שהדקירה בוצעה באמצעות מספריים, ועל כן יש להעדיף את גרסת העורר לפיה הדקירה בוצעה באמצעות מפתח שהחזיק בידו באקראי. בית המשפט המחוזי מצא כי גרסה זו אינה משוללת הגיון. עם זאת, קבע כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהדקירה בוצעה באמצעות מספריים, ומאחר שכך קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. בית המשפט ציין עוד כי אף לו הניח שהדקירה בוצעה במפתח, ולא במספריים, עדיין היה קובע כי קמה עילת מעצר מכוח קיומו של יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את ביטחונו של אדם, לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק הנ"ל. בית המשפט הדגיש כי אדם המסוגל לחבוט בזולתו בשל ריב שטותי, כאשר בין אצבעותיו לכוד חפץ שפגיעתו ברקמות הגוף של הזולת עלולה לגרום לנזקים חמורים, הוא אדם המסוכן לסביבתו. נוכח זאת, הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. לטענת בא-כוח העורר, טעה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמתלונן נדקר במספריים. לטענתו, ניכר מהראיות כי המתלונן לא ראה באיזה חפץ נדקר, וכי הסיק עובדה זו ולא העיד עליה מתוך ידיעה. טענה זו מבסס בא-כוח העורר על הסתירות אותן מצא, לטענתו, בהודעות המתלונן, וכן על הודעותיהם של שני עדי ראיה אשר נכחו במקום. כן טען בא-כוח העורר כי טענה זו מקבלת משנה תוקף נוכח מחדלי החקירה בעניין זה, ובהם העדר בדיקה פתולוגית לקביעת מאפייני הדקירה והחפץ שגרם לה, ואי בדיקת המפתח לגילוי שרידי דם. עוד טען בא-כוח העורר, כי טעה בית המשפט המחוזי בכך שסבר כי אין בחלופת המעצר שהוצעה כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת מן העורר.

מנגד, טען בא-כוח המדינה כי בהתחשב באופי העבירה ובנסיבותיה, אין משמעות לשאלה האם הדקירה בוצעה במספריים או במפתח. מעבר לכך, טען כי יש די ראיות לכאורה לכך שהדקירה בוצעה במספריים, שכן מפתח לא יכול לחדור כה עמוק ולגרום לפצע בריאה, ועל כך יעידו במשפט עצמו הרופאים אשר טיפלו במתלונן. עוד נטען, כי בהתחשב בעברו הפלילי וכן במאסר התנאי התלוי ועומד נגד העורר, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. בית המשפט המחוזי אמנם קבע כי טענות הסנגור לעניין טיב החפץ ששימש לביצוע הדקירה "אינן חסרות הגיון", אך מנגד ניתן לומר כי הסבירות שהדקירה בוצעה דווקא במפתח שנתפס בחקירה ואף על פי כן גרמה לפציעה החמורה, היא קלושה על פניה. הודעת המתלונן מניחה תשתית ראייתית לכאורית לעניין השימוש במספריים ועמידותה תיבחן, כמובן, במהלך המשפט. על פני הדברים גירסת המתלונן נתמכת לכאורה בסוג הפציעה שנגרמה. מכל מקום, עניין זה ייבחן, אף הוא, בחקירות העדים, לרבות הרופאים במהלך המשפט.

יתר על כן, וכפי שציין אף בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אף בהנחה שהדקירה בוצעה באמצעות מפתח עדיין קמה עילת מעצר כנגד העורר. העורר עשה שימוש כנגד אדם אחר בחפץ העלול לגרום לפגיעה חמורה, בעוצמה כזו שגרמה לו לנקב בריאה. כל זאת, בשל ויכוח של מה בכך. לפיכך, ניתן לקבוע כי מאדם מהיר חימה שאינו מהסס לנעוץ חפץ חד בחזהו של אחר נשקפת מסוכנות. כך במיוחד בהתחשב בטיבן של הרשעותיו הקודמות, בהן עבירות של תקיפה ואיומים, וכן הרשעה בעבירה של החזקת סכין, בגינה אף תלוי נגדו מאסר מותנה. הארוע קרה במקום עבודתו של העורר ויתכן כי יש ממש בטענה שהעלה הסנגור כי מדובר בתקופה בה ניסה לשקם עצמו מעברו; אך מסוכנותו של העורר טמונה דווקא בחשש מפני אותה אלימות ספונטנית ובלתי צפויה מצידו, אשר תוצאותיה עלולות להיות קשות. בשל כך, לא ניתן להסתפק בעניינו בחלופת מעצר.

אשר על כן, הערר נדחה.