בש"פ 8247/13 אברהם קטורזה נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' נועם) מיום 25.11.2013, בגדרה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו ונדחתה בקשתו לעריכת תסקיר לבחינת חלופת מעצר שיקומית.

1.

נגד העורר, יליד פברואר 1995, ואדם נוסף בשם יוסי לוי (להלן: לוי ) הוגש כתב אישום המייחס לעורר עבירות של החזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים ), ונהיגה ללא רישיון נהיגה לפי סעיף 10 בצירוף סעיף 62(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961.

לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, לוי ואדם נוסף קשרו קשר לספק לעורר כ- 200 גרם

קוקאין. בערבו של יום ה-8.10.2013, בעת שהיה לוי באולם שמחות, התקשר לוי לעורר וביקש ממנו להגיע לאולם כדי לקחת את הסם. לוי הנחה את העורר להגיע במונית לביתו של אחד בשם מומי לוי, ומשם לקחת אופנוע ולנסוע בו לאולם השמחות, כל זאת בידיעה שלעורר אין רישיון נהיגה. העורר מילא אחר הוראותיו, והשניים נפגשו ושוחחו מחוץ לאולם. לוי הורה לעורר להמתין לאדם נוסף שיצא ויביא לו את הסם, וכעבור כמה דקות יצא אדם נוסף ולקח מתוך כלי רכב את הסם ומסר אותו לעורר. העורר נסע משם על האופנוע ונעצר במהלך נסיעתו על ידי המשטרה, אשר מצאה את הסם מוסתר בשקית בתחתוניו של העורר.

2.

המדינה הגישה בקשה לעצור את העורר ואת לוי עד תום ההליכים. יצויין כי בדיון בבית משפט קמא העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אלא ביקש מבית משפט קמא להורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינו לשם בחינת קיומה של חלופה, לרבות חלופת גמילה במסגרת סגורה.

3.

בהחלטתו דן בית המשפט בחומר הראיות לכאורה הנוגע ללוי ולעורר, אשר התבסס על מארג של ראיות, שעיקרו דוחות עיקוב של שני שוטרים, האזנות לשיחות הטלפון של לוי וגרסאותיהם של לוי והעורר במשטרה.

בית המשפט עמד על קיומה של עילת המעצר הסטטוטורית החלה לגבי עבירות לפי פקודת הסמים. עוד ציין בית המשפט כי בעבירות סמים - אם הספקה ואם החזקה שלא לצריכה עצמית - הכלל הוא המעצר והחריג הנדיר הוא השחרור.

בית המשפט התייחס לאפשרות הזמנת תסקיר, אולם קבע כי אף שלעורר אין עבר פלילי, הרי שאין הוא ראוי לאמון הנדרש לשם שחרור לחלופה, שכן העבירה המיוחסת לו בוצעה בשעה שמתנהלים נגדו שני הליכים משפטיים פליליים בגין עבירות של החזקת סכין ואיומים. עוד נקבע כי חלופה בתנאי מעצר בית אינה הולמת את נסיבותיה של העבירה המיוחסת לעורר, שכן מדובר בעבירה אשר ניתן לבצעה בין כתלי הבית. אשר לבקשת העורר לשקול חלופת מעצר שיקומית, נקבע כי זו אינה רלוונטית מאחר שכלל לא נטען על ידי העורר כי הוא היה מצוי בהליך שיקום ערב ביצוע העבירות, ומכל מקום, ראוי שחלופה שכזו תיבחן במסגרת גזר הדין בתיק העיקרי ולא בשלב המעצר.

בית המשפט לא מצא אפוא לנכון להורות על עריכת תסקיר בעניינו של העורר, והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

מכאן הערר שלפניי.

4.

העורר טוען כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך קבלת תסקיר מעצר בעניינו לשם בחינת אפשרות לשלבו בחלופה שיקומית לגמילה מסמים.

לטענת העורר, שגה בית משפט קמא בכך שלא ערך הבחנה ראויה בינו לבין לוי, אם באשר למידת המסוכנות הטמונה בכל אחד מהם; בגילו הצעיר של העורר (שהוא כבן 18 וחצי) לעומת גילו של לוי (שהוא כבן 35); בהעדר עבר פלילי של העורר לעומת עברו הפלילי המכביד של לוי; ומההזדמנות להעלות את העורר "מן הקרשים" כך

שיוכל להיגמל ולשמור על אורח חיים נורמטיבי.

5.

באשר לחלופת המעצר, העורר טוען כי הוא כלל אינו מבקש מעצר בית, וכי שגה בית משפט קמא בהסתמכו על הכלל לפיו העורר יכול היה להשתחרר לחלופה שיקומית אך אם היה מצוי בהליך שיקום ערב ביצוע העבירות. בהקשר זה מפנה העורר להחלטתי בבש"פ 1981/11 מדינת ישראל נ' סויסה (21.3.2011) (להלן: עניין סוויסה ), שם נקבעו חריגים לכלל עליו הסתמך בית משפט קמא. לטענת העורר, ניתן לסטות מהכלל האמור כאשר פוטנציאל ההצלחה של הליך הגמילה הוא גבוה וכאשר יש בהליך הגמילה כדי ליתן מענה הולם למסוכנות הנשקפת מן הנאשם. לטענת העורר, בית משפט קמא לא יכול היה לבחון התקיימותם של חריגים אלו ללא הזמנת תסקיר מתאים.

6.

העורר טוען כי קיימת אינדיקציה בחדר החקירה כי הוא משתמש בסמים, ואף נצפה על ידי אחד החוקרים כמי שמתנהג כאילו תחת השפעת סם. כן טוען העורר כי הוא צעיר וכי כַּשל בשימוש אינטנסיבי בסמים "מכל הבא ליד". העורר שבו מדגיש כי בקשתו היא להשתחרר לחלופת מעצר שיקומית, ולה בלבד.

העורר מבקש אפוא כי הדיון יוחזר לבית משפט קמא כדי שיקבל החלטה בעניינו של העורר לאחר קבלת תסקיר מעצר בעניינו.

7.

דין הערר להידחות מנימוקי בית משפט קמא ולא אאריך בדברים. ענייננו בכמות נכבדה מאוד של סם מסוכן מסוג קוקאין שנתפס בחזקתו של העורר. הפסיקה חזרה פעם אחר פעם על הסכנה הרבה לשלום הציבור הנשקפת מעבירות סמים. מסוכנות זו באה לידי ביטוי הן בחקיקה והן בפסיקה. בחקיקה – בחזקת המסוכנות הסטטוטורית שנקבעה לעבירה זו בסעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק המעצרים, ובפסיקה – בקביעה לפיה בעבירות כגון דא הכלל הוא מעצר עד תום ההליכים והחריג הוא שחרור לחלופת מעצר (ראו, לדוגמה, בש"פ 1636/13 ארטיט נ' מדינת ישראל (24.3.2013); בש"פ 2907/12 כמאל אבו מעמר נ' מדינת ישראל (18.4.2012)), כך ששחרורם של נאשמים בתחום זה ייעשה רק בנסיבות מיוחדות (ראו, לדוגמה, בש"פ 5836/12 אמארה נ' מדינת ישראל (9.8.2012)).

אף איני סבור כי הלכת סוויסה יכולה לעמוד לזכות העורר, באשר לא רק שלא החל בהליך גמילה טרם מעצרו, אלא שאפילו נזקקותו והמוטיבציה שלו להליכי גמילה לא הוכחה כלל, ובקשתו לגמילה הועלתה לראשונה, באמצעות סניגורו, בהליכי המעצר. לכך יש להוסיף כי על פניו, נראה שההליך העיקרי בעניינו של העורר לא יארך זמן רב, כך שאין טעם להתחיל כעת את כל המסלול הארוך שתחילתו בתסקיר מעצר לבחינת "היתכנות" הליך הגמילה, באשר יהא בכך כדי לשחת לריק את זמנו היקר של שירות המבחן וכדי ליצור ציפיה אצל העורר. אף לא למותר להזכיר כי העורר נתפס בכף בעוד הוא ממתין להכרעת דינו בשני תיקים בבית משפט לנוער, מה שאך מחזק את מסוכנותו ואת התחושה כי הבקשה לבחינת אפשרות גמילה נועדה לשמש כ"עיר מקלט" חלף מעצרו.

ייכבד העורר, יסיים את משפטו תוך זמן קצר, והבירור בדבר אפשרויות השיקום והגמילה, ככל שיש צורך בגמילה,

ייעשה בשלב גזירת העונש (השוו בש"פ 6321/11 חייפיץ נ' מדינת ישראל (13.9.2011)).

8.

סופו של דבר, שאני דוחה את הערר.