בש"פ 8258/13 אסתר ים נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בירושלים במ"ת 14955-11-13 מיום 27.11.2013 (כב' השופט א' כהן ), בגדרה הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד מתן החלטה בעתירה להכריז עליה כבת-הסגרה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (תה"ג 14870-11-13).

1.

על פי בקשת ההסגרה ונספחיה, בשנת 2001 קשרה העוררת קשר עם מספר שותפים (להלן: החבורה ), להברחת סיגריות ממזרח אירופה לתחומי האיחוד האירופי. נטען כי במהלך שנת 2002 הבריחו העוררת ושותפיה כ-40 מליון סיגריות לתוך תחומי האיחוד האירופי.

עוד נטען, כי בשנת 2002 נקלעה החבורה לבעיות כספיות ונזקקה למקור הכנסה נוסף לצורך מימון הברחת הסיגריות. לפיכך החליטו העוררת ושותפיה - ­ שהשתמשו בשמות בדויים ובמסמכים מזויפים - לפנות לחברות משלוחים באיחוד האירופי, להציע להן את שירותיהם כקבלן משנה לביצוע המשלוחים, ולגנוב את הסחורות כדי למוכרן במזרח אירופה. החבורה אף ניסתה לגנוב את המשאיות אותן שכרו לצורך גניבת המשלוחים. כך, בתקופה שבין נובמבר 2002 למרץ 2003, הצליחה החבורה לגנוב סחורה בשווי של כ-120,000 € , שאת חלקה מכרה במזרח אירופה. בין הסחורות שנגנבו על ידי החבורה היו משלוחים של אבקת כביסה, מזון לחתולים שוקולד ועוד.

2.

ביום 6.1.2004 הוצא נגד העוררת צו מעצר בגין העבירות שפורטו לעיל, וביום 12.4.2004 נעצרה העוררת ונחקרה במשרדי התובע במינכן. ביום 26.1.2004 שוחררה העוררת ממעצר בתנאים מגבלים בהם הפקדת ערבות בסך 10,000 € ואיסור על עזיבת מקום מגוריה בברלין. בחודש יוני 2004, עזבה העוררת את גרמניה, תוך הפרת תנאי שחרורה, וביום 7.6.2004 נכנסה ארצה, לאחר שלא שהתה בישראל שנים רבות. יומיים לאחר כניסתה לישראל שינתה העוררת את שמה ל"אסתר גילר". נספר כי

בהמשך, ובעקבות נישואיה, שינתה העוררת את שם משפחה ל"ימשיק", ובשנת 2011 שינתה את שם משפחה ל"ים", כשם בעלה.

ביום 24.9.2004 הוגש נגד המערערת ושותפיה, כתב אישום. השותפים הועמדו לדין והורשעו בעבירות התחמקות מתשלום מס ועבירות מרמה בנסיבות מחמירות ונידונו לעונשי מאסר בפועל. לאחר הליכי ערעור שונים במסגרתם קוצרו העונשים של רוב בני החבורה. דיאמנט וקוכן נדונו לשלוש שנות מאסר וחצי, שוואם נדון למאסר של שנתיים ועשרה חודשים, שייבנר נדון לשנתיים מאסר וסאלגאייב נדון למאסר של שנה ושמונה חודשים.

ביום 5.5.2006 הגישה ממשלת גרמניה, בקשה להסגיר לידיה את העוררת לשם העמדתה לדין בגין עבירות של התחמקות מתשלום מס באמצעות הברחה (להלן: עבירות ההברחה ) ועבירות מרמה בנסיבות מחמירות. ביום 11.9.2007, כ-16 חודשים לאחר הגשת הבקשה, פנו הרשויות הרלבנטיות בישראל לרשויות בגרמניה וביקשו

חומרים נוספים. הרשויות בגרמניה לא גילו זריזות יתרה ורק ביום 1.4.2011 העבירו את חומר החקירה הנוסף שנתבקש. הרשויות בישראל ביקשו חומר נוסף, וביום 27.12.2012 הועבר החומר הנוסף הדרוש להסגרתה של העוררת.

מאחר שעל פי הדין הישראלי התיישנו עבירות ההברחה, בקשת ההסגרה מתייחסת אפוא רק לעבירות המרמה.

3.

ביום

27.11.2013 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרה של העוררת עד למתן החלטה בעתירה להכריז עליה כבת-הסגרה. בית משפט קמא דחה את טענות העוררת בנוגע לשיהוי וציין כי "אכן, התנהלות הרשויות לא 'הצטיינה' בזריזות", אך הפנה להחלטת בית משפט זה בע"פ 2258/11

דרן נ' היועץ המשפטי לממשלה

(20.6.2012). באותו מקרה נדחתה טענת השיהוי, למרות שחלפו כתשע שנים מעת סיום הליכי החקירה להגשת בקשת ההסגרה, ושנתיים וחצי נוספות עד הגשת העתירה לבית המשפט המחוזי. בית משפט קמא הוסיף כי שאלת השיהוי תתברר בדיון בתיק העיקרי.

בית המשפט ציין כי לא הוצגו הסברים לכך שהעוררת שינתה את שמה שלוש פעמים ונראה כי מדובר בניסיון נוסף להתחמק מאימת הדין. נקבע כי מאחר שבמקרה דנן העוררת הפרה את תנאי השחרור בערובה שנקבעו לה בגרמניה, יש קושי ליתן בה אמון נוסף, ולכן בנסיבות הנדונות אין מקום לחלופת מעצר.

על כך נסב הערר שבפניי.

4.

העוררת האריכה בטיעוניה ואציג בתמצית את הדברים. לטענת העוררת, היא הגיעה למדינת ישראל באמצעות דרכונה הגרמני, חיה אורח חיים רגיל וגלוי בישראל, לא ניסתה להסוות את זהותה וכל חילופי השמות נעשו במשרד הפנים באופן רשמי וגלוי כך שלא היה כל קושי להתחקות אחריה. לטענתה, שינוי שם משפחתה נעשה לאחר שנישאה ולאחר שבעלה עיברת את שמו. מכל מקום, משזומנה לתחנת המשטרה, התייצבה מרצונה החופשי למרות שנמסרה לה הסיבה לזימונה.

נטען לשיהוי ממושך בעניינה של העוררת, וכי הרשויות בגרמניה ובישראל התנהלו בעצלתיים גם לאחר שנת 2006, שאז הוגשה לראשונה בקשת ההסגרה.

לטענת העוררת, לנושא השיהוי יש חשיבות גם במסגרת הליכי המעצר.

עוד נטען כי חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הביאו לשינוי מגמה בפסיקה בנושא מעצר עד תום הליכי הסגרה, ויש לבחון בכל מקרה ומקרה אם יש בחלופת המעצר לאיין את חשש ההימלטות.

עוד טענה העוררת כי היא כיום בת 54, אם לילדים, לחובתה תיקים רבים בהוצאה לפועל, ואין ברשותה כל דרכון בתוקף אשר באמצעותו היא יכולה לצאת מהארץ, ואף אין לה תמריץ לעשות כן, בהתחשב בכך שלא צפוי לה עונש כבד בגרמניה, גם אם תורשע.

5.

מנגד, הדגישה המדינה, בין היתר, את החשש להימלטותה של העוררת מן הדין, מה עוד שהעוררת כבר הוכיחה כי אינה ראויה לאמון באשר נמלטה מגרמניה בעוד ההליכים כנגדה תלויים ועומדים. עוד נטען, כי העוררת שינתה את שמה עם כניסתה לישראל בכוונת מכוון, על מנת להקשות על איתורה.

6.

השיקולים השונים הצריכים למעצר בהליכי הסגרה פורטו בהחלטתה של השופטת פרוקצ'יה בע"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' אברג'יל

(30.1.2009) (להלן: עניין אברג'יל ). לא אחזור אפוא על הדברים ואומר בקצרה כי לחשש האינהרנטי להימלטות מאימת הדין יש משקל סגולי מיוחד בהליכי הסגרה, ולצידו עומד גם השיקול של עמידה בהתחייבויות הבינלאומיות שנטלה על עצמה מדינת ישראל באמנת ההסגרה.

עם זאת, אין משמעות הדבר כי אין מקום לבחינת חלופת מעצר גם בהליכי הסגרה:

"בכפוף למשקל המיוחד שיש לתת לעילת המעצר בגין חשש להימלטות, ואף לאפשרות שיבוש הליכי משפט, תיבחן השאלה האם יש בחלופת מעצר כדי להבטיח את מטרת המעצר של מבוקש הסגרה, תוך פגיעה פחותה בחירותו של המבוקש, ותוך שימת לב לייחודה של מטרת המעצר בהקשר להליך ההסגרה. ....לפיכך נקודת המוצא היא כי יש לחתור להגשמת תכלית ההגנה על חירותו של האדם כזכות חוקתית ככל שהדבר ניתן להגשמה בלא לסכל את מטרת המעצר במובנה הייחודי בהליך ההסגרה, וכאשר ניתן להבטיח מטרה זו בערבויות שחרור מתאימות .....ככל שניתן להבטיח את מטרות המעצר, ובכלל זה את התחייבויותיה של ישראל כלפי המדינה מבקשת ההסגרה במסגרת תנאי שחרור הולמים, תיטה נקודת האיזון הראויה לעבר הגשמת חירות האדם ממעצר" (עניין אברג'יל בפסקה 21).

(עוד על הגישה לפיה ניתן להבטיח את תכלית מעצרו של מבוקש-הסגרה גם בחלופת מעצר, ראו בש"פ 8643/12 ברמי נ' היועץ המשפטי לממשלה , בפסקה 14 והאסמכתאות שם (1.1.2013) (להלן: עניין ברמי ).

על רקע עקרונות אלה, הורה בית משפט זה על שחרור לחלופת מעצר או על בחינת חלופת מעצר, גם בעבירות קשות מאלו המיוחסות לעוררת (ראו, לדוגמה, עניין ברמי; בש"פ 3967/12 היועץ המשפטי לממשלה נ' בולטיאנסקי (21.5.2012)).

7.

במקרה דנן, ספק בעיני אם יש לעוררת "תמריץ" חזק להימלט מהארץ, נוכח השיהוי הניכר בהליכי ההסגרה והזמן הרב שחלף ממועד ביצוע העבירות המיוחסות לה, ובהתחשב בעונש שצפוי לה בגרמניה לאור העונשים שהוטלו על בני החבורה. לא נעלם מעיני כי הרשויות בגרמניה גורסות כי העותרת עמדה בראש החבורה, אך מנגד, יש לזכור כי בני החבורה הורשעו גם בעבירות ההברחה לגביהם חלה התיישנות כלפי העוררת.

לכך יש להוסיף כי ספק אם לעוררת האמצעים הכספיים הדרושים להימלטות מן הארץ ולהשתקעות בארץ אחרת, בין היתר, בהתחשב במצבה הכלכלי דהיום, בהתחשב בכך שיש לה רק דרכון ישראלי וגרמני שאינם בתוקף, וניתן להוציא כנגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ, ככל שטרם הוצא.

אף לא ניתן להתעלם מכך שהליכי ההסגרה בארץ עלולים להתארך, ועלול להיווצר מצב בו תקופת מעצרה של העוררת בארץ עד לסיום ההליכים, ולאחר מכן תקופת מעצרה בגרמניה עד לסיום משפטה, יחפפו או יעלו על העונש שיוטל עליה בסופו של יום.

8.

בהתחשב בכל אלה, אני סבור כי יש מקום לבחון את האפשרות לשחרר את העוררת לחלופת מעצר בית שתכלול, בין היתר, איזוק אלקטרוני, הפקדה כספית וערבות אישית של צדדי ג'.

לאור זאת, הערר מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט קמא כדי לבחון לגופו של עניין את חלופת המעצר המוצעת והערבים והמפקחים המוצעים. ככל שבית המשפט המחוזי יסבור כי ראוי להזמין תסקיר מעצר על מנת לבחון את חלופת המעצר ואת המפקחים המוצעים, הוא רשאי להורות כן.