בש"פ 8261/99 זוהיר כורד נ. מדינת ישראל

העורר עומד לדין פלילי בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת"פ 330/99). כתב האישום מייחס לעורר עבירות של אינוס ונסיון למעשה סדום. על פי כתב האישום, העורר - נהג מונית - הסיע את המתלוננת שחזרה מבילוי לילי למעונות האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. ליד שער המעונות עצר וביקש ממנה 40 ש"ח תמורת הסעתה. המתלוננת אמרה לו כי ברשותה רק 20 ש"ח. העורר השיב כי הוא יהיה מוכן לוותר על התשלום אם תזמין אותו לכוס קפה. המתלוננת הסכימה והעורר ביקש כי תרשום את מספר הטלפון שלה. בעת שרשמה את מספר הטלפון עבר העורר למושב האחורי של המונית, שם ישבה המתלוננת, החל ללטף אותה בכל חלקי גופה, החדיר אצבע לאבר מינה, משך את ראשה לכיוון מכנסיו וניסה לדחוף את אבר המין שלו לתוך פיה, והכל ללא הסכמתה ותוך שימוש בכוח. לאחר מספר רגעים הצליחה המתלוננת להשתחרר מאחיזתו ונמלטה מהמונית למעונות, שם פגשה את אחד השומרים.

ביום 17.11.99 הורה בית המשפט המחוזי (השופט ע' קמא) על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בית המשפט ביסס את החלטתו על שתי הודעותיה של המתלוננת במשטרה, אשר למרות הבדלים ביניהן לא מצא בהן סתירות מהותיות, ועל התמיכות המצויות בהודעות של עדים נוספים. ראיות אלה מניחות תשתית ראייתית להוכחת כתב האישום, ומקימות עילת מעצר של מסוכנות. מסוכנות זו אף מתחזקת לאור עיסוקו של העורר כנהג מונית הבא במגע יומיומי ושוטף עם נוסעים מזדמנים. בית המשפט קבע, כי בשל מסוכנות זו אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

בא-כוח העורר טוען הן לעניין הראיות והן לעניין חלופת המעצר. ראשית, הוא טוען כי לא קיימות ראיות לכאורה. לטענתו, בין שתי הודעותיה של המתלוננת קיימות סתירות מהותיות. בא-כוח המדינה השיב כי לא מדובר בסתירות מהותיות, וכי את ההבדלים בין הגרסאות ניתן להסביר במצבה הנפשי של המתלוננת. כן נתמכות הודעותיה של המתלוננת בהודעותיהם של השומרים, אשר ראו את המתלוננת מיד לאחר האירוע, ובשקרי העורר בחקירתו על-ידי קצינת הביטחון של האוניברסיטה.

טענותיו של העורר הן טענות בעניין מהימנות עדותה של המתלוננת. לצורך דיון זה די בכך שעיקרי האירוע כפי שתואר על ידי המתלוננת דומים בשתי הודעותיה, והם נתמכים בראיות הנוספות עליהן הצביע בית המשפט קמא, ואין אני נדרש לשאלת המהימנות.

טוען בא-כוחו של העורר, כי אפילו קיימת תשתית ראייתית, הרי שבמקרה זה ניתן להסתפק בחלופת מעצר. לגישתו, גם על פי כתב האישום מדובר באונס שאינו מלווה באלימות. בנסיבות המקרה ניתן להבטיח את שלום הציבור באמצעות מעצר בית בבית הוריו או בבית אחיו של העורר. טענה זו אינה מקובלת עלי. אישום באונס, ואפילו אונס שאינו מלווה באלימות, יוצר בדרך כלל חזקת מסוכנות. נוסף לכך מתברר כי נגד העורר קיים תיק נוסף במשטרה ובו תלונה דומה בנסיבות דומות. בא-כוח המדינה הודיע במהלך הדיון כי בכוונת המדינה להגיש בקרוב כתב אישום נגד העורר גם בגין המקרה הנוסף. המסקנה היא, שבא-כוח העורר לא הצליח להפריך את חזקת המסוכנות. בנסיבות אלה אין אני מוצא לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

אי-לכך אני מחליט לדחות את הערר.