בש"פ 8281/06 פלוני נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים ( כבוד השופטת כנפי-שטייניץ ) מיום 28.9.2006, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

2.ביום 14.8.2006 הגישה המדינה כתב אישום נגד העורר, בגדרו הואשם - בשני אישומים נפרדים - בעשרות עבירות של אינוס, בעבירה של איומים, במספר עבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות ובשלוש עבירות של התעללות בקטין. על פי כתב האישום, העורר ואשתו ( להלן

- המתלוננת ) נשואים מזה 13 שנים, ולהם 8 ילדים קטינים. בני הזוג מנהלים אורח חיים דתי, ומנועים מלקיים יחסים בימי "נידתה". על אף זאת, במהלך שנות נישואיהם, בעשרות הזדמנויות, בתדירות של פעם עד פעמיים בחודש, ביקש העורר לקיים יחסים עם המתלוננת בעת "נידתה". משסירבה המתלוננת, אשר ביקשה להקפיד על איסורי ההלכה, כפה העורר את עצמו על המתלוננת ובעל אותה חרף התנגדותה, עד שהגיע לסיפוקו. העורר נהג לאיים על המתלוננת כי אם תספר לאיש אודות המקרים, ירצח אותה ואת ילדיהם.

כתב האישום מציין כי במהלך החודשים אוגוסט 2005 - אפריל 2006, בעקבות ייעוץ שקיבלו בני הזוג, נטל העורר תרופות ותקיפותיו כלפי המתלוננת פסקו. לאחר שהעורר הפסיק ליטול את התרופות, במהלך חודש יולי 2006, בעל העורר את המתלוננת ללא הסכמתה החופשית ועל אף התנגדותה. ביום 5.8.2006, בשעות הצהריים, בעל העורר את המתלוננת בעת "נידתה", חרף התנגדותה ועל אף שנאבקה בו. משהודיעה המתלוננת לעורר כי בכוונתה לעזוב את הבית, איים עליה כי "אם תלכי ותחזרי תראי את הילדים שלך תלויים". העורר הוסיף ואיים כי ירצח אותה. מיד לאחר מכן, החזיק העורר את בנם בן השנתיים וחצי, י', כרך סביב צווארו חגורה והידק אותה, תוך שהפעוט אוחז בחגורה ומשתעל. זאת, כדי להמחיש למתלוננת את רצינות כוונותיו ולאיים עליה. חרף איומי העורר, עזבה המתלוננת את ביתם ביום 6.8.2006. למחרת היום, לאחר דיון בבית הדין הרבני, שבו בני הזוג לביתם. העורר ביקש מן המתלוננת את הטלפון הנייד שברשותה, כדי לראות למי התקשרה בעת שנעדרה מן הבית. משסירבה, הוציא העורר את המכשיר בידה בכוח, ומיד לאחר מכן שבר אותו.

באישום השני מואשם העורר כי במהלך שנות נישואיו עם המתלוננת נהג באלימות כלפיה וכלפי ילדיו הקטינים, ובפרט י"מ, ד', וי'. בעשרות הזדמנויות בעט העורר בי"מ ובד', סטר להם והצליף בהם בחגורה, כאשר "לא התנהגו יפה". בכתב האישום מתוארים אף שלושה מקרים ספציפיים של התעללות בקטין.

3.בד בבד עם כתב האישום, הגישה המדינה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים. לבקשת בא-כוחו, הופנה העורר לבדיקת הפסיכיאטר המחוזי, לבחינת מצבו הנפשי וכשירותו לעמוד לדין. הפסיכיאטר המחוזי התרשם כי קיימים סימנים פסיכוטיים והמליץ על הסתכלות בתנאי אשפוז. בסיכומה של הסתכלות זו, נמצא כי העורר אינו סובל ממחלת נפש וכי הוא כשיר לעמוד לדין. בתסקיר המעצר שהגיש לבית המשפט, התקשה שירות המבחן לבוא בעמדה מגובשת בעניינו של העורר. זאת לאור חומרת העבירות, האבחון הפסיכיאטרי, המצביע על הפרעת אישיות, וההערכה כי אם ישוחרר העורר לחלופת מעצר, תתקשה אשתו לשמור על הפרדה בינו לבינה, כמו גם בינו לבין ילדיהם.

4.בדיון בפני בית המשפט המחוזי לא חלק בא כוח העורר על קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר. הדיון התמקד אפוא בשאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר. המשיבה התנגדה לשחרורו לחלופת מעצר, בכלל, ולחלופה שהוצעה (בית הוריו של העורר, המתגוררים בעיר אחרת) בפרט. לטענתה, התסקיר אמביוולנטי ומהסס, היחס של הורי העורר הוא מגונן ומטשטש, ואף האישה מעוניינת שהעורר יחזור לביתם, דבר שיקשה על קבלת אינדיקציות אם העורר יפר את תנאי שחרורו. המשיבה הטעימה כי המעשים המיוחסים לעורר היו בעלי אופי מסוכן גם כלפי הילדים. בא-כוח העורר, לעומתה, טען כי אין מקום להמשיך את מעצרו של העורר. לטענתו, חלופת המעצר המוצעת בשילוב עם טיפול תרופתי, יש בהם כדי לאיין את המסוכנות ולהשיג את תכלית המעצר. זאת, בשים לב למרחק בין בית ההורים לבית האישה וליעילותו של הטיפול התרופתי, שכבר הוכיח את עצמו בעבר.

5.בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לשחרר את העורר לחלופת המעצר שהוצעה. מהמעשים המיוחסים לעורר הסיק בית המשפט כי העורר הוא אדם חסר גבולות נורמטיביים, אשר איננו מסוגל לשלוט על יצריו ועל דחפיו, ומהווה לכן סיכון ממשי לבני משפחתו. לכך צירף בית המשפט את חוסר המודעות וחוסר ההבנה של העורר לבעייתיות שבהתנהגותו, וכן את דפוס היחסים שבין בני הזוג "המתאפיין באובססיביות ובתלותיות". בית המשפט הזכיר כי שירות המבחן הטיל ספק ביכולתם של הורי העורר, המתכחשים לבעיותיו, לפקח על מעשיו. לאור כל אלה, קבע בית המשפט כי מדובר בדרגת מסוכנות גבוהה, שלא ניתן לאיינה בחלופת המעצר המוצעת.

6.בערר טוען בא-כוח העורר כי העובדות וההערכות המקצועיות שהוגשו לבית המשפט מלמדות כי העורר אינו מהווה כלל סכנה לביטחון הציבור, ואף לא למשפחתו. מסקנה זו עולה, לדבריו, מהעובדה כי בעת הטיפול התרופתי בעבר, הושגה הטבה בתפקוד העורר. לטענתו, הפסיכיאטר שטיפל בעורר בעבר מסכים לטפל בו אף עתה, זאת הפעם בטיפול על ידי זריקות אחת לשבועיים. בהקשר זה מציין בא כוח העורר, כי טיפול זה (להבדיל מהטיפול התרופתי) מאפשר מעקב אחר ביצועו. בא-כוח העורר מדגיש, כי מהחלטת בית משפט עולה כי חשש המסוכנות אינו בכך שהעורר יפר את תנאי שחרורו ויגיע לביתו, כי אם מכך שהמתלוננת היא שתגיע לבקר את העורר מרצונה החופשי. לעניין זה טוען בא-כוח העורר כי האישה עצמה אינה טוענת עוד למסוכנותו של העורר, וזאת לאור נכונותו לקבל את הטיפול המתאים לדיכוי דחפיו המיניים. בא-כוח העורר מפנה להודעה שמסרה המתלוננת למשטרה ביום 7.9.2006, בה ביקשה לבטל את תלונתה. בהודעתה אמרה המתלוננת שברצונה "לשקם את הבית", בהסבירה כי, למעשה, עיקרו של המשבר בינה לבין העורר פרץ על רקע הלכתי, להבדיל ממיני, וכי היא התנגדה לקיום היחסים בשל האיסור ההלכתי. לדבריה, "עכשיו שכל הסיפור התפוצץ וזה יצא החוצה והרב יודע את הסיפור ורוצה לעזור, ובעלי רוצה לחזור לעצמו, וסוכם עם הרב שאנחנו נמשיך טיפול פסיכיאטרי, והוא יחתום ויתחייב לקחת כל הזמן כדורים, ואני רוצה לעזור לו ולחיות איתו, ואני לא רוצה שהוא יסבול". המתלוננת הוסיפה ואמרה בהודעתה כי הכדורים שלקח העורר היטיבו את מצבו, אך "הוא הפסיק לקחת את הכדורים ובגלל זה כל הבלגן". אשר למסוכנות העורר כלפי הילדים, ציין בא-כוחו כי החלופה המוצעת רחוקה ממקום מגוריהם, כך שאין חשש שהם יגיעו לבקר את העורר.

המשיבה, לעומתו, שבה ומתנגדת לשחרורו של העורר לחלופת מעצר. לטענתה, רף המסוכנות בעניינו של העורר גבוה, ונדרשות נסיבות נדירות כדי שניתן יהיה להורות על חלופת מעצר, נסיבות שאינן מתקיימות במקרה זה. זאת, בין היתר, משום שתסקיר המעצר אינו חיובי ושירות המבחן לא התרשם לטובה מהחלופה המוצעת. בהתייחסה לבקשת המתלוננת לבטל את תלונתה במשטרה, טענה המשיבה כי הדבר אופייני לקורבנות מעשים דוגמת אלו המיוחסים לעורר. אשר לטיפול התרופתי המוצע, טענה המשיבה כי אין בידיה מידע בשאלה האם השפעת הטיפול הולכת ופוחתת כאשר הגוף מסתגל לתרופה.

להשלמת התמונה אציין, כי בהודעת עדכון מטעם העורר, שהומצאה לאחר הדיון, הודיעני בא כוח העורר כי הלה מסר לו כי מזה 10 ימים הוא מקבל טיפול תרופתי הדרוש לצורך דיכוי דחפיו המיניים, בפיקוחו של רופא פסיכיאטר מטעם השב"ס.

7.לאחר שעיינתי במסמכים שהומצאו לי על ידי הצדדים, ולאחר ששקלתי את טענותיהם, באתי למסקנה כי דין הערר להידחות. מסוכנותו של העורר, כפי שעולה מהמעשים המיוחסים לו, אכן גבוהה. הישנות המעשים על פני תקופה ארוכה, ושובו של העורר לסורו לאחר הפסקה מסוימת, כמתואר בכתב האישום, מעידים אף הם על מסוכנות זו. אילו עמדו בפניי אך האישומים המתייחסים למעשים שנעשו לכאורה במתלוננת, ייתכן שהיה די בחלופת המעצר המוצעת, בשילוב עם הטיפול התרופתי שהוכיח עצמו בעבר, כדי לאיין מסוכנות זו. דא עקא, שמסוכנותו של העורר אינה כלפי המתלוננת בלבד. כתב האישום מייחס לעורר עשרות מקרים של התעללות שביצע העורר בילדיו הקטינים, חלקם אף ללא כל קשר לדחפיו המיניים. לא נטען בפניי כי בטיפול התרופתי יש מענה גם למסוכנות הנשקפת מהעורר כלפי ילדיו. לא נעלם ממני המרחק הגיאוגרפי שבין מקום החלופה המוצעת למקום מגורי המתלוננת והילדים. ואולם, בדומה לבית משפט קמא, אף אני סבור, כי נוכח היחס התלותי שבין המתלוננת לעורר, ורצונה "לשקם את הבית", לא נחה דעתי כי יש במרחק זה כדי למנוע מהעורר להימצא בקרבת ילדיו. משכך, אני סבור כי בשלב זה, וכל עוד עמדת הגורמים המטפלים אינה חד משמעית, אין להסתכן בשחרורו של העורר לחלופת מעצר.

הערר נדחה.