בש"פ 8281/99 מאג'ד אבו עלי נ. מדינת ישראל

העורר, תושב השטחים, עומד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 318/99) בגין חמישה אישומים, כל אחד מהם אישום של מסחר ברכב גנוב, קבלת רכב גנוב, קשירת קשר לפשע ושימוש במסמך מזויף. העורר מואשם כי במהלך השנים 1999-1998 הוא, ביחד עם אחרים, מכר והחזיק כלי-רכב גנובים, אשר לוחיות הזיהוי בהם הומרו בלוחיות זיהוי של כלי-רכב דומים שאינם גנובים. כמו כן מואשם העורר בזיוף מסמכים, תעודות זהות ויפויי-כוח, על מנת שניתן יהא למכור את כלי הרכב לרוכשים תמימים.

בית המשפט המחוזי (השופטת מ' שידלובסקי-אור) נתבקש לעצור את העורר עד לתום ההליכים כנגדו. בדיון שנערך בפני בית המשפט המחוזי נתברר, כי העורר הואשם בחודש יוני 1998 בבית משפט השלום בירושלים (ת.פ. 2450/98) בחמישה פרטי אישום הכוללים, בין היתר, זיוף תעודת זהות, כניסה לישראל שלא כדין, קבלת רכב גנוב, זיוף רשיונות הרכב, נהיגה ברכב בלא רשיון נהיגה ובלא ביטוח, ביצוע עבירות תנועה שונות, מסירת זהות בדויה לשוטרים שעיכבו אותו עקב עבירות התנועה שביצע, והחזקת צ'ק החשוד כגנוב. בית משפט השלום (השופט לירן) החליט לשחררו בערובה ביום 21.7.98.

העורר לא התייצב להתחלת הדיונים במשפטו. סניגורו הודיע כי העורר אינו נמצא בקשר עמו, והתפטר מהמשך ייצוגו. בית משפט השלום הורה לערביו של העורר לדאוג להתייצבותו להמשך הדיונים. לאחר חמש ישיבות בהן לא התייצב העורר לדיון, ולנוכח הודעותיהם של ערביו כי אינם מצליחים לאתרו, החליט בית המשפט לחלט את הערבות (אשר לא שולמה על-ידי הערבים במועד שנקבע) ולהתלות את ההליכים כנגד העורר.

יומיים לאחר התליית ההליכים באותו תיק (ת.פ. 2450/98), נעצר העורר באזור תל-אביב בתוך רכב גנוב והציג זהות בדויה. כנגד העורר הוגש כתב אישום נוסף בבית משפט השלום בתל-אביב (ת.פ. 1121/99) בגין כניסה לישראל שלא כדין, התחזות לאחר והכשלת שוטר במילוי תפקידו. בית משפט שלום (השופטת פינצ'וק-אלט) החליט לשחרר את העורר בערובה ביום 10.1.99.

המשיבה הגישה בקשה לעיון מחדש בהחלטת שחרורו של העורר בערובה בבית משפט השלום בירושלים. בדיון בבקשה טען העורר כי לא התייצב למשפטו משום שהיה עצור באותה עת על-ידי המשטרה הפלשתינית בחשד לשיתוף פעולה עם ישראל. בית המשפט השלום (השופט י' נועם) החליט (ביום 28.1.99) לעצור את העורר עד לתום ההליכים. בנימוקיו קבע בית המשפט כי העורר הפר את האמון שניתן בו, בהימנעותו מלהתייצב למשפט ובניתוק הקשר עם בא-כוחו וערביו במשך חמישה חודשים, עד למעצרו בתל-אביב. בית המשפט התחשב בהחלטתו בעבירות הנוספות המיוחסות לעורר, עבירות של כניסה לישראל שלא כדין והתחזות כאחר, בעת שהיה משוחרר בערובה; באי עמידת הערבים שהעמיד העורר בערבותם; ובעדותו של קצין המשטרה הפלשתינית, לפיה המסמכים שהציג העורר בדבר מעצרו כביכול הנם מזויפים.

בעת ששהה במעצר ביום 29.6.99, הגיע העורר להסדר טיעון עם אנשי המודיעין במשטרה, לפיו ימסור עדות אמת אודות העבירות אותן ביצע, ויתחייב לפעול, בהנחיות המשטרה, כנגד סוחרי רכבים, סוחרי סמים וסוחרים באמצעי לחימה. בתמורה התחייבה המשטרה לבקש מבית המשפט כי יטיל על העורר עונש של שנת מאסר אחת בלבד על העבירות בגינן הועמד לדין. כן התחייבה המשטרה לסייע לעורר בקבלת תעודת זהות כחולה, ולסגור את התיקים העומדים כנגדו.

בתאריך 30.6.99 קיבל בית משפט השלום בירושלים את הסדר הטיעון, וגזר את דינו של העורר ל12- חודשי מאסר בפועל, מהם תנוכה התקופה בה ישב במעצר. בגזר דינו כתב בית המשפט (השופט לירן) כך:

"הצדדים הגיעו לכלל הסדר טיעון לפיו יודה הנאשם בעובדות כתב האישום שבתיק זה, ובעובדותיו של כתב אישום נוסף שהוגש נגדו בת.פ. 1121/99 של בית משפט השלום בת"א, יורשע בעבירות המיוחסות לו בהם, ויוטל עליו עונש בן 12 חודשי מאסר לריצוי ממש ועונש מאסר מותנה".

מאסרו של העורר אמור היה להסתיים ביום 25.10.99. אולם זמן קצר לפני כן, ביום 17.10.99, נלקח העורר לחקירה נוספת בחשד למעורבותו במכירת כלי רכב אחר, בו זויפו מסמכי הרכב ורשיונות. לעורר הוצע לשמש כעד מדינה בפרשה הנוספת, בתמורה לכך שתיגזר עליו חצי שנת מאסר בלבד בגינה.

ביום 19.10.99 חתך העורר את ורידיו בכוונה להתאבד. בשל כך הודיעו לו השוטרים ביום 20.10.99, על ביטול ההצעה כי ישמש עד מדינה. העורר נלקח לחקירה בשנית, וסירב לשתף פעולה עם חוקריו. בהמשך החקירה, לאחר שנשאל אודות מספר הפלאפון של חברתו (תזכיר מיום 20.10.99), מסר העורר הודעה נוספת בה גולל את חלקו בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי (ת.פ. 318/99).

בית המשפט המחוזי (השופטת מ' שידלובסקי-אור) החליט לעצור את העורר עד לתום ההליכים כנגדו. בית המשפט קבע כי בהודעה שמסר העורר ביום 20.10.99 יש משום ראיות לכאורה לביסוס האישום. כמו כן ציין בית המשפט כי העורר לא מסר בהודעתו למשטרה ביום 29.6.99 פרטים שנתגלו על ידי המשטרה לאחר מכן בדבר מעורבותו בעבירות נוספות, ומכאן שלכאורה הפר העורר את ההסכם שנחתם עמו, ולא עומדת לו חסינות מפני העמדה לדין. עוד ציין בית המשפט שמחומר החקירה עולה כי העורר התקשר לאחד העדים בפרשה ואיים עליו. העבירות הרבות בהן העורר מואשם נוסף להרשעה הקודמת שלו בעבירות מאותו סוג, מקימות נגדו עילת מעצר בשל מסוכנות לציבור, בשל חשש מפני שיבוש הליכי משפט ובשל חשש מפני התחמקות מן הדין, ויש בהן גם כדי לשלול את האפשרות של חלופת מעצר.

בא-כוח העורר לא חלק על קיום ראיות לכאורה הקושרות את העורר לעבירות המיוחסות לו. אולם הוא טען באריכות כי יש לשחרר את העורר מן המעצר משום שעבירות אלה מוגנות על פי ההסכם שנחתם בינו ובין המשטרה ביום 29.6.99. לטענתו הוא עמד בהסכם. כבר בעדותו מיום 29.6.99 הודה העורר במכירה של 30 מכוניות מזויפות, וביניהן המכוניות בגינן הוגש כנגדו כתב האישום הנוכחי. אכן, הוא לא מסר פרטים לגבי מכוניות אלה (לבד משתי מכוניות) ולגבי מעורבים נוספים בגניבת המכוניות. אך הוא לא מסר את הפרטים כיוון שלא נשאל עליהם, והוא לא נשאל משום שהמשטרה לא היתה מעוניינת בפרטים אלה. המסקנה היא, לטענתו, כי הוא לא הפר את ההסכם וכי על פי ההסכם אסור היה להעמיד אותו לדין פלילי. לעומתו, באת-כוח המשיבה ביקשה שבית משפט זה, כמו בית המשפט המחוזי, ידחה טענה זאת. היא ציינה כי כתב האישום הנוכחי אינו מתבסס כלל על ההודעה של העורר מיום 29.6.99, שניתנה בעקבות ההסכם, אלא רק על ההודעה מיום 20.10.99, שניתנה על ידי העורר לאחר שהובהר לו כי ההסכם בינו לבין המשטרה בטל.

הטענה של בא-כוח העורר, בקשר להסכם שנערך בין העורר לבין המשטרה, אינה מקובלת עלי. אני מוכן להניח, לצורך הדיון, כי בא-כוח העורר צודק כשהוא טוען כי העורר קיים את חלקו בהסכם, וכי על-פי ההסכם אסור היה להעמידו לדין בגין העבירות המיוחסות לו בכתב האישום הנוכחי. אך, גם על יסוד הנחה זאת, עדיין אין אני צריך לשחרר את העורר מן המעצר. ומדוע? הטענה של בא-כוח העורר בדבר ההסכם שנערך בין העורר לבין המשטרה מתייחסת לשאלה אם מותר או ראוי היה להגיש כתב אישום נגד העורר. אולם כתב האישום הוגש. העורר היה רשאי לתקוף את ההחלטה להגיש את כתב האישום או אף את תוקף כתב האישום. אך הוא לא עשה זאת, לא בפני ואף לא בפני הערכאה אחרת. לכן חזקת החוקיות עדיין מגינה על כתב האישום, ועלי להניח כי כתב האישום חוקי ותקף. במצב זה, ובהליך זה, כל שמוטל עלי לעשות הוא לבדוק אם כתב האישום מבוסס על ראיות לכאורה, אם הוא מקים עילת מעצר ואם ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

כאמור, אין מחלוקת על כך שכתב האישום נתמך על ידי ראיות לכאורה. ברור גם שעל פי החוק קיימת עילת מעצר. כתב האישום מייחס לו חמש עבירות הקשורות בגניבת רכב, וקודם לכן הוא הורשע בשני כתבי אישום (ת.פ. 2450/98 ות.פ. 1121/99) שהאשימו אותו בעבירות מאותו סוג. על פי ההודעה שהעורר מסר למשטרה ביום 29.6.99, במשך השנה האחרונה הוא מכר, יחד עם אחרים, בערך 30 מכוניות מזויפות. יש בעבירות אלה כדי ללמד על המסוכנות של העורר לציבור. זאת ועוד. כאשר העורר שוחרר מן המעצר, בפעם הקודמת, הוא נעלם ונמנע מלהתייצב לדין פעם אחר פעם, במשך חמישה חודשים, על אף הערבים והערבויות שנדרשו כתנאי לשחרורו. יתירה מזאת. הוא המשיך לבצע עבירות, בזמן שהיה משוחרר בערובה, ונעצר בתל-אביב ברכב גנוב, בזהות בדויה וללא רשיון שהיה בישראל. כיוון שהעורר הינו תושב השטחים, יש יסוד לחשש שאם ישוחרר מן המעצר הוא יתחמק מן הדין פעם נוספת.

לפיכך אני מסכים עם בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה אין להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופת מעצר.

הערר נדחה.