בש"פ 8287/00 עאדל אבו גאנם נ. מדינת ישראל

1.זהו ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון) לפיה הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

כתב האישום מייחס לעורר ולאחר בשני אישומים נפרדים עבירות של קבלת דבר במרמה, איומים, תקיפה בנסיבות מחמירות ובנוסף לכך מייחס הוא לעורר חבלה חמורה כשהעבריין נושא נשק קר, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, פירוק רכב וגניבה. ארבע העבירות האחרונות מיוחסות לו בשני אישומים נפרדים.

2.הסניגור המלומד הגיש הודעת ערר מפורטת ומנומקת ובה העלה טענות מטענות שונות וטען כל שניתן לטעון למען מרשו. הוא טען להעדר ראיות לכאורה, לשיהוי במעצרו של העורר ולהפלייה בין העורר לבין האחר, שהועמד לדין יחד עימו, לבין אחרים שביצעו עבירות מאותו סוג ולטענתו אף הודו בהן ולא הועמדו לדין כלל. הסניגור חזר והדגיש בטיעוניו בעל-פה את טענותיו שבכתב והוסיף עליהם.

3.ההאשמות שיוחסו לעורר עניינן במסכת מעשים שהחלו ב12.9.00- שאז מואשם הוא בשבירת מנעול תא מטען של רכב ופירוק מכשיר דלקן. העורר מואשם כי הגיע לתחנות דלק שונות מלווה בשורת רכבים, וגנב באמצעות הדלקן דלק מן התחנות. על-פי כתב האישום, בחלק מהפעמים הצטרף אליו האחר, שקיבל דלק במרמה ושילם לעורר תמורתו, פחות ממחירו של אותו דלק.

4.הדגש בטענות המשיבה ובהחלטת בית המשפט המחוזי לעניין מעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, מושם על האירוע מ15.9.00-. לפי כתב האישום ניסה העורר לתדלק דלק בתחנה אליה הגיע עם אחרים ברכבים שונים, אלא שהפעם נתקל הוא במתלונן בעל התחנה ובעובד התחנה כשהמתלונן דרש ממנו להפסיק את גניבת הדלק. לפי המיוחס לו, הוא והאחר שהועמד לדין ואחרים, איימו על המתלונן כי ישרפו את התחנה, דחפו אותו, זרקו לכיוונו חפצים שונים והעורר תקף אותו באמצעות אלת ביסבול בחלקו האחורי של ראשו ובעורפו, עד שנשברה האלה. המתלונן איבד הכרתו, נגרמו לו חבלות חמורות והוא אושפז במשך 7 ימים.

5.הטענה המרכזית מתייחסת להעדר ראיות לכאורה להוכחת ההאשמות נגד העורר, הן באשר לעבירות המיוחסות לו בהקשר לאירוע מ15.9.00- והן לאלה המיוחסות לו קודם לתאריך זה. טענה זו נטענה גם בפני בית המשפט המחוזי, כשהיא מושתתת, כמו בבית משפט זה - בין השאר - על זיהוי לקוי של העורר ועל טענתו שאין לו קשר לפרשה.

בית המשפט ציין, כי עדויות המתלונן ושניים מעובדיו מהוות ראיות לכאורה נגד העורר. באשר לזיהוי, ציין בית המשפט, כי נערכו שלושה מסדרי זיהוי חיים למתלונן ולשניים מעובדיו, כאשר המתלונן ואחד העובדים זיהו את המשיב בוודאות כמי שביצע את המעשים המיוחסים לו ב15.9.00-.

הסניגור טען, כי מסדר הזיהוי היה פגום באשר המתלונן אמר שמי שפגע בו היה ערבי והמוסלמי היחיד שהשתתף במסדר הזיהוי היה העורר. בית המשפט המחוזי עיין בפרוטוקולים שנערכו בשלושת מסדרי הזיהוי וכן בתמונות של הניצבים ולא מצא ממש בטענת הסניגור. אף אני עיינתי בצילום שמונת המשתתפים במסדר ולא מצאתי ממש בטענתו. על פי תמונת המשתתפים אין שום סימן מיוחד המזהה את העורר כמוסלמי. נהפוך הוא בין המשתתפים קיימים כאלה שחזותם המזרחית בולטת יותר מחזותו המזרחית של העורר. לפיכך, אינני מוצאת דופי במסדר הזיהוי. משזיהו המתלונן ועובדו את העורר, די לנו בכך כדי לקבוע שקיימות ראיות לכאורה נגדו, גם כאשר מסדר הזיהוי נערך - מטעמים כאלה ואחרים - כחודש לאחר האירוע. גם טענת ההפלייה איננה מקובלת עלי. כתב האישום מעיד על עצמו, שאין ההאשמות המיוחסות לעורר כהאשמות המיוחסות לנאשם האחר. מעשהו האכזרי של העורר, חבלה קשה באמצעות אלה בגולגלתו ובעורפו של המתלונן, מעיד על מסוכנותו, ולפחות, מעלה חזקת מסוכנות שלא נסתרה. לא כך הוא לגבי האחר.

6.אשר לשיהוי במעצרו של העורר, לטענת הסניגור היה בידי המשטרה מידע שיכול היה להביא למעצרו של העורר סמוך ליום האירוע ותחת זאת נעצר כחודש לאחר מכן. כל שניתן לומר על כך הוא, שלפי טענת המשיבה, כעולה מחומר הראיות, היה בידי המשטרה מידע בדבר זהותו של העורר מפי הנאשם האחר, רק ב15.10.00-. קודם לכן נעשו נסיונות על ידי המשטרה להשיג אינפורמציה על כל הנהגים והרכבים שתידלקו מכוניותיהם ב15.9.00- ובתקופה שקדמה לכך, אך לא היה בידיה המידע הספציפי המתייחס לעורר. גם אם אכן לא פעלה המשטרה בזריזות מירבית לאיתורו של העורר, אין בכך כדי להשליך על השאלה אם יש מקום לעוצרו עד תום ההליכים נגדו, אם לאו.

7.אשר לחלופת מעצר טען הסניגור, כי לא קיים חשש ממשי לשיבוש הליכי משפט וכי הדברים שאמר לחוקר, לאחר שזה הודיעוֹ כי אחרים הפלילו אותו, אין בהם כדי לבטא איום רציני מתוך כוונה כלפי אלה שהפלילו אותו. לפיכך - לפי הטענה - לא היה מקום לקביעת בית המשפט כי קיים חשש ממשי להשפעה על עדים ולשיבוש הליכי משפט. לטענת באת-כוח המשיבה, יש בדברים אלה משום איום המעורר חשש ובנוסף לכך, הנאשם האחר לא היה מעוניין למסור את שמו של העורר וגילה רתיעה וחשש מפני מסירת פרטים על העורר, באשר לדבריו, לא רצה שהעורר ידע שזה הוא.

8.סוף דבר, נראה לי כי קיימות ראיות לכאורה נגד העורר, כי מסוכנותו של העורר עולה מן המעשים המיוחסים לו, כי קיימת חזקת מסוכנות, שלא נסתרה, וכי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט על ידו.

לפיכך, דין הערר להידחות, והוא נדחה בזה.